שלל דוד ל

מבעיא כ"ש דנשנית בטעות כיון דקתני חייב חטאת. ואמר ליה רב כהנא לרב יהודה מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין שאין ראויין כלל למאכל בהמה זהו להריח פטור אבל אסור לחצות בו שיניו חייב חטאת. אבל לדידך קשה דבקשין נמי קא אמרת דמותר להריח כדקאמר מפשח ויהיב אלותא וכו'. ומ"מ רב יהודה לא הוה מודה ליה דרב יהודה ס"ל דלחצוץ שיניו פטור אבל אסור ולהריח מותר אפילו לכתחלה אע"ג דקשין הן להריח מותר עכ"ל. ולפי זה יבואו דברי רבינו על נכון דכן נראה ממ"ש ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן אע"פ שהן קשים ויבשין ומפשח מהן וכו' דמשמע דאינו מותר ביבשין אלא להריח בהן אבל לחצוץ בו שיניו אסור וממ"ש בתחלה הנוטל קיסם של עץ משלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח כו את הדלת חייב ע"כ משמע דאינו חייב חטאת אלא בנוטל קסם של עץ משלפניו. אבל בקוטם עץ של בשמים יבש לחצות בו שיניו אינו חייב חטאת אלא פטור אבל אסור וכמ"ש וממה שלא אמרו רבנן פטור אבל אסור אלא בקוטם עץ של בשמים משמע אבל בקוטם קיסם של עץ חייב חטאת וכך דייקא הא בריית' שהביא אח"כ בש"ס דתניא ר' אליעזר אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו. ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביום טוב סופג את הארבעים דברי ר' אליעזר וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות דודאי דהא דקתני ושוין שלא יקטמנו הוא מוכרח דקאי כל אחד על מה שמתיר דר"א קאי על קיסם משלפניו דוקא נוטל אבל לא יקטמנו ורבנן שאמרו לא יטול אלא מאבוס של בהמה דוקא בנוטל אבל בקוטם לא יקטמנו. ועל זה אמרו אינו אלא משום שבות כיון שהוא מאבוס של בהמה ועל זה אמרו שם רבנן דקא אמרי התם פטור אבל אסור הכא מותר לכתחלה דהיינו כיון שהוא להריח וכיון דמשמע שלא אמרו רבנן משום שבות אלא משום שהוא מאבוס של בהמה. א"כ בעץ משלפניו דאסרו רבנן גם בנוטל לחצוץ בו שיניו גם בלא קטימה אם קטמו חייב חטאת ונמצא פסק כרבנן שלא אמרו רבנן פטור אבל אסור בקוטם ומאבוס של בהמה אלא בקשין אבל ברכין מותר וכך כתב רבינו כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים דוקא משמע דביבשין אסור. ולא אמר שחייב חטאת אלא בנוטל קיסם של עץ מלפניו דאיירי כשלא מן מאכל בהמה

פרק י"ב דין י"ז לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מר"ה וכו' כתב הרב המגיד ובהלכות לא הביאו סוגיא זו וגם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשוטה והכוונה להם בזה הוא שענין התחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להיתר מי"ט ואם בי"ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כ"ש בשבת וידוע שאין הלכה כריב"ן ע"כ. כוונת דבריו שרבינו איירי בחפץ שאין לו בעלים ולהכי כתב רבינו ואע"פ הולך כמה בשבת מותר שאין הלכה כריב"ן שאמר שחפצי הפקר קונין שביתה ולא יהלכו יותר מאלפים אמה. ומה שכתב אח"כ וכן דעת הראב"ד. אין הכוונה שהראב"ד מסכים לדברי רבינו בזה ממה שלא השיגו בכאן שהרי בפ"ה מהל' י"ט כתב הראב"ד שהלכה כריב"ן שחפץ הפקר קונין שביתה וכמו שכתב שם הרב המגיד אלא הכוונה שכן דעת הראב"ד ודלא כהרמב"ן שאין הלכה כר"י משום דאושא מלתא אלא כת"ק דאמר בש"ס דס"ל דפחות פחות מד' אמות עדיף ודלא כר' יהודה דסבר דנותנו לחבירו עדיף בהאי סבר הראב"ד דנותנו לחבירו עדיף והוא שיהיה בתוך אלפים אמה אם חפצי הפקר או אם הם של בעלים בתוך אלפים אמה של הבעלים נותנן לחבירו וחבירו לחבירו בתוך אלפים אמה של הבעלים עדיף משילך פחות פחות מד' אמות. אבל במה שכתב רבינו שאפי' כמה מילין דהוא איירי בחפצי הפקר הוא חולק עליו דהוא ס"ל כהלכה כריב"ן דקונין שביתה ומה שלא השיגו בזה כאן הוא כיון שאין הדבר מבואר שאיירי בחפצי הפקר נטר ליה עד הלכות י"ט שאמר רבינו בפירוש שאין קונין שביתה אלא כרגלי מי שזוכה בהם והשיגו שם. כך כוונת דברי הרב המגיד. ומעתה הותרה קושיית הלח"מ שהניחה בצ"ע ודוק

פרק י"ג דין י"ב וכן העוקר חפץ ומניחו על חבירו וכו' כתב הרב לח"מ קשה דהך פטור שכתב רבינו נראה דקאי למי שעקר החפץ ומניחו ע"ג חבירו וא"כ אמאי קאמר שהניחו כשהוא מהלך ונטלו ממנו כשהוא מהלך אפי' שהניחו עומד ונטלו כשהוא עומד פטור ואין כאן איסור כלל ע"כ כוונת דבריו שהוא פטור ג"כ שאין כלל איסור מן התורה. וכתב על זה וכן מבואר בגמ' פירוש דבריו שאמרו בגמ' כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור וא"כ אפי' תאמר שזה נקרא עקירה והנחה שבגופו חייב חטאת הרי כיון שהוא בחבירו פטור אבל אסור דליכא איסור דאורייתא וא"כ אמאי נקט רבינו דכשהוא מהלך דוקא והא אפילו הניחו כשהוא עומד ונטלו כשהוא עומד יהיה פטור וכתב עוד ומבואר בדברי ה"ה בפרק כ' דהיינו שכתב שם ה"ה בד"ה מי' שהחשיך בדרך בסוף הדיבור וז"ל ולא התירו כך אלא משא הבהמה שאסור מן התורה להטעינה וכו' אלמא משמע דאין אסור טעינה מן התורה אלא על הבהמה משום שביתת בהמתו אבל בחבירו אין אסור להטעינו מן התורה וכתב והוצרכו לומר כך וכו' דהיינו דקא מקשה בש"ס אי הכי אפי' חבירו נמי דמשמע אי הכי דבחבירו נמי דקאמר הוא משום שמניחו כשהוא מהלך ונטלו כשהוא מהלך כמו שאמר בחמור מניחו כשהוא מהלכת ונטלו כשהיא מהלכת. ועל קושיא זאת תירצו בש"ס כל שבחבירו פטור אבל אסור וכו' הרי משמע דלא אמרינן פטור אבל אסור אלא במהלך דוקא אבל בהניחו כשהוא עומד ונטלו כשהוא עומד אסור מן התורה. ותירץ לזה הרב כיון שרצו לתקן לא רצו לתקן בדבר שגורם לחבירו איסור דהיינו שאע"פ שגם במניח כשהוא עומד ונוטל כשהוא עומד ליכא איסורא דאורייתא מ"מ לא ראוי שיתקנו בדבר שגורם איסור לחבירו שהניח עליו שהוא עושה עקירה והנחה כאשר יניחו עליו כשהוא עומד ונוטלו כשהוא עומד להכי לא הקשה אי הכי אפי' חבירו נמי דוקא כשתירץ דאיירי במהלכת דליכא איסור לחבירו אשר הניח עליו. ואף על זה תירץ לו שהוא ג"כ אסור שכל שבגופו וכו'