שלל דוד כט

גורס מביא שלא הביאה עד שבהדרך היא מתלבנת מרוח הליכתו אבל אכתי קשה דהנותן את העצים על האור אמאי אינו חייב משום מבעיר נמי וכי תימא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין כוונתו משום הבערה אלא משום הבישול והרי רבינו פסק בפ"א שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וגם בזה אפשר לומר שרבינו איירי בשנתן העצים באופן שלא יובערו בנתינתן על האש באותה נתינה אלא אח"כ אלא כיון שנתינתם הוא משום הבישול חייב משום מבשל. אבל העיקר משום שכתב רבינו בראש פרק שנים עשר המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה צריך לאפר. ולכן הכא שאינו צריך לאפר אינו חייב משום מבעיר נמי אלא משום מבשל. וכן ראיתי להרב המגיד שכתב על השגת הראב"ד שהשיג על רבינו על זה שם וכתב א"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים ע"כ וכתב עליו ה"ה ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פ"ט שהנותן העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל. ומ"מ אין זה בכל שהוא אא"כ יש בו שיעור כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה שכיון שמשום מבשל אנו מחייבין אותו א"א בפחות משיעור תבשיל ע"כ. הנה נראה מדברי הרב המגיד שאין מחייבין אותו אלא משום מבשל דוקא. אלא שקשה אכתי על דברי רבינו שבחלוקא ראשונה שבשעה שנתן האור לא היתה קדרה שפותה אפ"ה חייב ג"כ הנותן האור כ"ש באופן של החלוקא השניה שבשעה שנתן האור היתה הקדרה שפותה ובה המים והבשר והתבלין למה לא יתחייב הנותן את האור: ונראה לי שלא היה האור של בישול אלא להבעיר את העצים ובהם יתבשל התבשיל וא"כ הרי הוא כמו הראשונים שלא עשו שום בישול ולכן הוא פטור ג"כ כמותם ובודאי שכך הוא שהאור לא יבא כדי שיבשל אלא כדי שיבעיר העצים וא"כ הנותן האור לא עשה מעשה של בישול שהרי כד הקשו בש"ס על הך ברייתא דקתני אחרון חייב וכלן פטורין תירצו לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף ואי האי אור הוא מבשל כ"ש דתקשי אמאי לא יהא חייב כיון שהקדרה שפותה במידי דתבשיל אלא ודאי דהאור אינו בא לבשל ומה שקתני אחרון חייב הכוונה אחרון אחר הנותן האור שהם עשו הבישול שהם הנותן עצים והמגיס וכמו שכתב רבינו שנים האחרוני' בלבד חייבין משום מבשל לפי שהראשוני' לא עשו מה שעשו אלא כשלא היה אור זה מבשל ונקרא שלא עשו צרכי בישול. ולכן הם פטורים לבד האחרונים שהם עשו צרכי הבישול שא' נתן את העצים להבעיר ואחד הגיס. ובחלוקא ראשונה שעשו כלן אחד הבערת האש אע"פ שצריכין להגסת הקדרה מ"מ הם עשו צרכי בישול. וזה רמז רבינו שכתב ובא האחר והגיס לומר שאע"פ שהוא העושה עיקר הבישול כלם חייבים. ומה שחייב גם הראשון שנתן האור ופטרינן ליה בחלוקא שנית הוא איירי שנתן האור כדי לבשל שיבא חבירו להבעיר העצים בזה האור. ולכן כתב רבינו אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים שהוא בשביל נתינת העצים שיתן חבירו. וכן דייק לשון הברייתא שקתני אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים וכו' שמשמע שעשו כך אחד מביא אש ואחד עצים לזה וכן רבינו דייק בלישניה בחלוקא שנייה וכתב ובא אחר וכו' ובא אחר וכו' לרמוז שלא הביא זה האור בשביל נתינת חבירו העצים וכיון שנתינת האור אינו עיקר בבישול אלא על ידי נתינת העצים. לכן גם הוא פטור כמו הראשונים אבל אם היה שהביא האור כדי להבעיר העצים שיביא חבירו לבשל תבשיל זה הרי הוא מצרכי בישול וחייב

דין ו' כללו של דבר בין שריפא גוף קשה באש או שהקשה גוף רך חייב משום מבשל ע"כ. הנה לפי פירוש רבינו דפירוש סיכתא הוא כלי אדמה עד שיעשו חרס. א"כ כאשר הקשו בש"ס פשיטא. דהכוונה שהם היו לחים והוא הקשה אותה הרי מבשל הוא הרי מכאן יצא לו לרבינו אם הקשה גוף הרך שחייב משום מבשל וכאשר תירץ לו מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוון קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. . הכוונה דמהו דתימא דאין זה מקשה גוף הרך דאפי' כשהוא לח הוא קשה. ומה שעושה הוא לחזק אותו יותר קמ"ל שהוא דמירפא רפי בתחלה ונקרא גוף רך והרי הוא מקשה אותו והרי מקשה גוף הרך וחייב משום מבשל

פרק י"א דין ה' וא' המולח וא' המעבד שהמליחה מין עיבוד היא ואין עיבוד באוכלין ע"כ עיין להמש"ל שהקשה על מה שבפ' הקומץ רבה דף כ"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי"ל אין עיבוד באוכלין ואנכי איש צעיר נראה לי שלפי ריהטא דמתניתין פרק ד' דתמיד דקתני הגיע לחזה חתך את הראש דמשמע שלא היה מפשיט את הראש מן העור. וכיון שאיכא עור עליו הרי מעבד הוא. וכן ראיתי להמפרש על תמיד שם שפירש שלא היה מפשיט את הראש מן העור ואח"כ ראיתי הדבר מפורש בזבחים דף פ"ה ע"ב במתניתין הצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים והטלפים בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש"י ז"ל הצמר שבראשי כבשים של עולה שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו כדאמר בשחיטת חולין בפ"ב דף כ"ו אין לי אלא נתחים שישנו ככלל הפשטה וישנו בכלל הקטרה מנין לרבות את הראש שכבר הותר בשחיטה שאע"פ שאינו בהפשטה ישנו בהקטרה ת"ל וכו' ויש צמר בגובה ערפו אצל ראשו עכ"ל

דין ז' הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב ע"כ הנה רבינו פסק בבבא שאחר זה שדבר שהוא ראוי למאכל בהמה מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בהם תיקון כלים. וכדברי רב יהודה בביצה דף ל"ג שאמר אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי ופסק נמי כדבריו שבעצי בשמים להריח בהם מותר לקטום. ואע"פ שהם קשים ויבשים כמו שאמר שם בש"ס דהוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא והכא כתב בקיסם של עץ משלפניו שאם קטמו לחצות בו שיניו שחייב חטאת וזה אין נראה כך מהש"ס שם שהוא לדברי הש"ס דלרבנן פטור אבל אסור. ונ"ל שרבינו מפרש כמו שכתבו שם בתוספות ד"ה פטור אבל אסור קא קשיא לי וכו' וה"פ דרב יהודה משיב לרב כהנא פשיטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא קשיא לי דאדרבה מותר לגמרי ואפי' לכתחלה חייב חטאת