שלל דוד כג

רעב כי אינו תאב לאותן פירות שאכל מאי הוי ע"כ הרי מדאמר אם נתעכלו כבר פירות שאכל והוא רעב וזה לא אמר הרא"ש הכי שהוא רעב אלא אמר אינו רעב. וא"כ מוכרח דקאי הב"י על הדיוקא של דברי הרא"ש דמשמע דאם הוא רעב אע"פ שאינו תאב לאותם פירות לא יברך. ועל זה אמר איכא למידק אם נתעכלו כבר פירות שאכל והוא רעב כי אינו תאב לאותן פירות מאי הוי דהוא דהקושיא למה לא יברך דהוא הדיוק של דברי הרא"ש כמ"ש דעליו הקשה למה לא יברך כיון שאינו תאב לאותן פירות מאי הוי שהוא רעב הרי לאותן פירות שאכל אינו תאב. וא"כ צריך לברך שודאי חזקה שלא נתעכלו שהוא כמו שכתבתי שמרן הבין בדברי הרא"ש דמשמע מהם שאם הוא רעב אע"פ שהוא אינו תאב לאותן פירות לא יברך. ועל זה תמה אע"פ שהוא רעב כיון שאינו מתאוה לאותן פירות הרי חזקה שלא נתעכלו אותן פירות שאכל. ולמה לא יברך. וכן נראה מדברי מרן הב"י שם שכתב אחר כך וזה לשונו שאם הוא תאב לאותם פירות חזקה שנתעכלו ע"כ משמע שאם הוא אינו תאב לאותם פירות חזקה שלא נתעכלו

פרק ד' דין ו' בירך על הפת פטר את הפרפרת וכו' בירך על התבשיל לא פטר את מעשה קדרה. הנה הקושיא מבוארת היאך פסק רבינו כב"ש שאמרו אף לא מעשה קדרה. ועוד קשה דלמה ליה לרבינו לפסוק הכי שהוא כב"ש לפי לישנא בתרא דהבעיא שאמר הש"ס כיון דספק ברכות הוה ליה למיזל בתר לישנא קמא דלא מוזכר ענין הפרפרת עם מעשה קדרה ואמרי' דספק ברכות להקל דאימא דת"ק וסבור דפרפרת פוטר מעשה קדרה ומה גם שגם ללישנא בתרא הוא מבואר דלת"ק דאם בירך על הפרפרת פטר מעשה קדרה. וקודם רדת לראות מה פירשו מפרשי רבינו נ"ל לתרץ קושיות הנז' שרבינו ראה שלישנא קמא של הבעיא מוכרח דס"ל שלדברי ת"ק הפרפרת אינו פוטר מעשה קדרה לפי שלא יהיו רחוקים דברי ת"ק מדברי ב"ש שלב"ש הפת אינו פוטר מעשה קדרה ות"ק סבר גם הפרפרת פוטר מעשה קדרה אלא דלא פליגי אלא בענין פת שלת"ק הפת פוטר הכל ולב"ש אינו פוטר. אבל הפרפרת אינו פוטר מעשה קדרה גם לדברי ת"ק ורבינו פסק הכי כיון שהוא אליבא דכ"ע לפי לישנא זה אבל לפי לישנא בתרא בהאי פליגי בפרפרת אם פוטר מע"ק וקמא הבעיא בתיקו שהוא ספק עדיפא ליה לישנא קמא דנפקא מינה דבהאי דפרפרת אינו פוטר מעשה קדרה אליבא דכ"ע יותר מלישנא דבתרא דבהאי פליגי כך עלה בדעתי לתרץ: הלכות מילה

פרק א' דין ד' יש מקנת כסף לשמונה ויש יליד בית שנימול ביום שנולד כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה וילדה ה"ז נימול לשמונה וכו' הואיל וקנה אמו קודם שנולד נימול לח' ע"כ. דהיינו זה שהוא מקנת כסף שלקח השפחה ולקח עוברה עמה אפ"ה כיון שנולד ברשותו של ישראל דדומיא דלכם הוא שנימול לשמונה. והוסיף רבינו על דברי הברייתא שאמר ואפי' שלקח העובר בפני עצמו. ואע"פ שלא קתני בברייתא אלא לקח שפחה מעוברת סתם שלמד רבינו זה ממה שקתני הברייתא הצד השני לקח שפחה וולדה עמה זו היא מקנת כסף שנימול לא' משמע דוקא בזה שקנה הולד עמה שכבר ילדתו. אבל אם היא עדיין לא ילדתו אע"פ שקנאו בפני עצמו נימול לשמונה כיון דנולד ברשות ישראל דומיא דלכם הוא ואח"כ כתב רבינו צד יליד בית שנימול לא' שהוא לקח שפחה לעוברים או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות אע"פ שנולד ברשותו נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאלו מקנת כסף לבדו וכאלו הוא קנאו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית ע"כ. כתב רבינו זה הטעם לכל שני הצדדים דאפי' לצד הראשון שהוא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף. מ"מ כיון שנולד בבית ישראל הרי יליד בית מקרי להכי אמר שאין אמו בכלל שפחות ישראל כיון שאינה קנויה לו לגופה לאו דומיא דלכם הוא וכמו שכתב רש"י ז"ל הטעם בזה. ולצד השני שלקח השפחה על מנת שלא להטבילה הוא ג"כ מטעם זה שאין זה דומה דלכם דזה מה שאמר רבינו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית. וכמו שכתב רש"י ז"ל זה הטעם בזה כיון דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות דלאו דומיא דלכם הוא ואחר כך כתב רבינו ואם טבלה אמו אחר שילדה ה"ז נימול לח' דקאי על שני הצדדין שאמר שלקח שפחה לעוברים או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה דגם בצד ראשון שלקח שפחה לעוברין אע"פ שהטעם הוא משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף ולא הוי דומיא דלכם כמ"ש . מ"מ כיון שעדיין לא נימול ואמו טבלה דכוונתה שהקניתה לו גם גופה הרי באותה שעה דומיא דלכם היא ולכן ימול ביום ח' וכמו הצד השני שלקח השפחה על מנת שלא להטבילה וילדתו באותו תנאי ולאו דומיא דלכם הוא אפ"ה כיון שטבלה קודם המילה הרי דומיא דלכם אע"פ שילדתו השפחה בזמן שאינה בתורת חיובא דמצות כיון שטבלה ונעשית כמו שפחות ישראל ועדיין לא מלו אותו נימול לח' דמאי שנא צד ראשון מצד שני כן נלע"ד אע"פ שמרן בכ"מ כתב דקאי על צד שני. ואנכי איש צעיר לא ראיתי שום הפרש ורבינו כתב סתם ואם טבלה וכו' ודאי דקאי על כל מה שכתב שהם שני הצדדים: עוד כתב מרן בכ"מ אח"כ ומ"ש רבינו להלן חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה אע"פ שנימול לח' אינו דוחה את השבת וכו'. אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לח' וכמו שפי' או דילמא לא קאי כיון שאינו מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא ע"כ. וקשה לי והא