שלל דוד כב

הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא מאי פריך לרב מסיפא. אדרבא סיפא אתי ליה שפיר דקתני א' מברך לכלן ורישא הוא דקשיא ליה דקתני כל א' מברך לעצמו כלומר אבל אחד לכלן לא ע"כ: ואנכי איש צעיר נ"ל דלא קשה דכוונת הקושיא כך היא דאיך אמר רב אבל שאר הדברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא והא סיפא קתני הסבו וכו' בא להם יין וכו' אחד מברך לכלם אלמא דהסיבה היא דהניא להו דאחר מברך לכלם דבלא הסיבה כל א' מברך לעצמו וכדקתני רישא דמסיפא אנו מכריחין דהעיקר הוא הסיבה דמהניא וטעמא דרישא משום שלא הסבו אלמא שהוא כמו הפת דבלא הסבו כל אחד מברך לעצמו משום חשיבותו וכך כוונת הקושיא של לישנא קמא קשיא רישא דהיינו אלמא שהוא כמו הפת וקשיא לרב שאמ' אבל יין לא בעי הסיבה אחד מברך לכלם ואף על פי שתרצו לה ואמרו שאני אורחין דדעתייהו למעקר שאנו מפרשין לה לפי דברי רבינו כך דהכוונה אע"פ שבשאר הדברים אין בהם דין זה כנז'. מ"מ בעי שיהיו יושבין בקבע כדי שאחד מברך לכלם. אבל אלו אף הישיבה שלהם עראי היא דדעתייהו למעקר. ובזה ודאי כל אחד מברך לעצמו תירוץ זה לא אתי ממה שקתני סיפא הסבו וכו' אלמא שהיין נמי תלוי בהסיבה שלהכי קא מקשו קשיא סיפא. ומה שהקשו להאיך לישנא קשיא רישא ולפי דברי רבינו שלענין הדין אין חילוק גם ללישנא בתרא תקשה רישא נקט הכי משום דבלישנא קמא נקט לה בעי הסיבה דמשמע דמה שעושה הסיבה בפת ביין לא בעי דהיינו אחד מברך לכלם דהוא מבואר שפיר לכן נקט לה דקשיא רישא בודאי דקתני כל אחד מברך לעצמו. אבל בלישנא בתרא דאמר לא מהניא ליה הסיבה דהוא דאין בהם דין זה שנאמ' מהניא לה הסיבה כדי שיברך אחד לכלם אע"פ שתקשה נמי דקתני כל אחד מברך לעצמו. מ"מ לא מקשה עלה אלא מסיפא דקתני הסבו אחד מברך לכלם אלמא דהסיבה מהניא ליין שלא כדבריו שאמר דביין לא מהניא ליה הסיבה והא קתני הסבו אחד מברך לכלם. אלמא יין מהניא ליה הסיבה דהש"ס קא מקשה לכל לישנא באופן דהוא הפך מה שנקט בדבריו ותירץ שאני התם דמגו דקא מהניא ליה הסיבה לפת מהניא ליה הסיבה ליין ע"כ. הכוונה דכך הוא דהיין אינו חשוב כמו הפת עד שיברך כל אחד לעצמו אלא אחד מברך לכלם דלא מהניא בהו הסיבה. אלא אפי' בלא הסיבה נמי אחד מברך לכלם והכא דנקט הסבו דמשמע שמהניא בהו הסיבה הוא משום דהתם איכא פת ומגו דמהניא הסיבה לפת שאחר מברך לכלם בשביל שזה חשיבות שברוב עם הדרת מלך יותר ממה שיברך כל אחד לעצמו הוא מהניא ליין אפי' אם היה שגם הוא דינו שצריך שיברך כל אחד לעצמו להכי נקט הסבו שהוא לשון חשיבות בזה כן תתפרש הסוגיא לדעת רבינו במה שהשיב לחכמי לוניל ולא קשיא ליה הסוגיא כמו שהקשה מרן בכ"מ

דין י"ג כל השומע א' מישראל מברך וכו' ואע"פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן ע"כ כתב מרן בכ"מ משנה סוף פרק אלו דברים וכו' משמע דבישראל אע"פ שלא שמע כל הברכה עונה אחריו אמן והיינו בשאינו חייב בה דאילו חייב בה צריך שישמע כל הברכה ע"כ. ולפי זה דברי רבינו כך הם אע"פ שלא שמע הברכה כולה וכו'. ואע"פ שזה איירי בשאינו חייב באותה ברכה לפי שאם חייב באותה ברכה צריך שישמע כל הברכה ואפ"ה צריך לענות אמן

דין י"ד וכל מי שלא שמע את הברכה שהוא חייב בה לא יענה אמן בכלל העונים ע"כ. אבל אם אינו חייב בה יכול לענות אמן יתומה דהיינו שלא שמע כלל מן הברכה משמע דאם הוא חייב בה לא יכול לענות כל זמן שלא שמעה כולה. אבל אם שמע סופה יכול לענות ואע"פ שהוא חייב בה וכבר הוא מבואר שאם חייב באותה ברכה צריך שישמע כל הברכה כמ"ש לעיל. ונראה לי דודאי דלענין כדי לצאת צריך שישמע כל הברכה אבל כאן איירי לענין איסור לענות אמן יתומה שלא מקרי אמן יתומה אלא במה שהוא חייב באותה ברכה ולא שמע אפי' סוף הברכה אבל אם שמע סוף הברכה אע"פ שאינו יוצא בה שצריך לשמוע כל הברכה. מ"מ לא מקריא אמן יתומה ויכול לענות אמן. אבל אינו מחוייב לענות אמן דאינו מחוייב לענות אמן אם אינו חייב בה

פרק ב' דין י"ד מי שאכל ושכח וכו' עיין למרן הכ"מ שהביא דברי הרא"ש שכתב וכן לענין שתיית יין ואכילת פירות אם אינו צמא או רעב ותאב אותם פירות יברך ע"כ וכתב עליו ותימה לי מלתא אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב אע"פ שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך ע"כ. ואנכי איש צעיר נ"ל שדברי הרא"ש הם מובנים כך שאם אינו צמא ואינו רעב ואינו תאב אותם פירות יברך הא אם הוא רעב אע"פ שאינו תאב או תאב אע"פ שאינו רעב לא יברך שהוסיף הרא"ש שאם הוא תאב אע"פ שאינו רעב לא יברך משום כיון שהוא תאב לאותם פירות ודאי נתעכלו אותם משום שבמיעיו וליכא עליה מה שתמה עליו מרן כנז' שנראה שמרן הבין דבריו כך אם אינו רעב אע"פ שהוא תאב לאותן פירות שנראה שכבר נתעכלו אותם שאכל אפ"ה יברך כיון שאינו רעב. ולפי זה משמע שאם הוא רעב על פי שאינו מתאוה לאותן פירות לא יברך. ואהא תמה עליו אפי' שהוא רעב כיון שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך הרי מורה שעדיין לא נתעכלו אותן שאכל שלהכי אינו תאב לאותן פירות וטעות סופר בדברי מרן שלפנינו וכך צריך להיות אם אכל פירות ונתעכלו שהוא רעב כיון שאינו מתאוה לאותן פירות למה לא יברך: וראיתי להרב מש"ל שכתב על דברי מרן אלו דברים אלו אינם מובנים וכו' וא"א ליישב דברי מרן כי אם בטעות סופר ודוק ע"כ ואפשר שכוונתו שהטעות הוא כמו שכתבתי אבל המגיה שכתב על דברי מש"ל הנז' כתב שצ"ל למה יברך וצ"ל בדבריו וכן אם רעב אם אינו תאב יברך וכו'. ולפי זה דבריו מובנים. ומה שנלע"ד כתבתי. ואחר כך ראיתי בכ"י בסימן קפ"ד כתב וז"ל כן כתב הרא"ש ואהא דקאמר שאינו תאב לאותם פירות איכא למידק דאם נתעכלו כבר פירות שאכל והוא