שלל דוד טז

דין ו' דברים שהם מיוחדין למין ממיני עכ"ום עיין למרן בכ"מ שכתב ולא ידעתי למה לא כתב רבינו הא דאמרינן בגמ' שמותר לו למכור חבילה דהיינו ג' מינים או יותר דמוכחא מלתא דלסחורה קא מכוון ע"כ: והנה ממה שכ' רבינו היו מעורבין דברים מיוחדין עם דברים שאינן מיוחדין וכו' מוכר הכל משמע שבכל גוונא מותר אם היו מעורבין וכדברי ר' יצחק דמפרש למתניתין הכא במאי עסיקינן כגון דאמר זה וזה וכפי' ר"י שכתבו התוספות כגון שהיו ביד ישראל הרבה תרנגולים לבנים ושחורים וקאמר זה וזה דהיינו שהזכיר לבן נמי דהא אמר זה וזה ואפ"ה אם בין התרנגולין מכרו מותר דגם דבינו איירי בהכי דאפילו הזכיר זה על האסור נמי אם לוקח אותם ביחד מוכר הכל ואינו חושש ומשמע מזה דאם לא אמר זה על האסור אלא אמר סתמא תרנגול למי מותר למכור. וכדברי רבי זירא אלא שרבינו לא פירש בפירוש כיצד והוא מובן מעצמו. ומה שכתוב מקודם שדברים המיוחדים למין ממיני עכ"ום אסור למכור איירי שבא הע"א לבקש על אותו המיוחד שאמר תרנגול לבן למי אבל אם אמר סתם על תרנגול מותר למכור לו הלבן וג"כ מה שכתב רבינו שמותר למכור מעורבין אע"פ שאמר זה וזה כמ"ש משום שניכר לאו לעכ"ום קא בעי ליה. א"כ גם באופן שיראה ממנו שלא לעכ"ום בעי ליה כגון שקונה הרבה מותר למכור לו ולא הוצרך רבינו להזכיר זה דהוא מובן כמ"ש. ומעתה הותרו כל הקו' שיוקשו על רבינו של מרן הכ"מ והרל"מ יעו"ש ודוק

דין ט' עיר שיש בה ע"א מותר להלך חוצה לה עיין להשגת הראב"ד ונ"ל שפירוש דבריו דממה שכתב רבינו מותר להלך משמע דוקא הליכה על זה קא משיגו דבתוספתא מפרש לה בירד ובמשא ומתן עמהם איירי ולא חיישינן שימשך ויכנס לעיר ואמר ואפי' להלך שם ביום החג אסור מפני חשש משא ומתן דהיינו כל זה שלא ביום החג מותר גם לשאת ולתת. אבל ביום החג גם ההליכה אסור מפני חשש משא ומתן. והנה מזה משמע דלא איירי ביום איד אלא משום דאסור ליכנס בעיר שיש בה ע"א. וקתני מתניתין שחוצה לה מותר. ולפי דברי התוס' דמה שקתני חוצה לה מותר הוא דאפי' בירד ובמשא ומתן דאי לאו הכי למה אצטריך לאשמועינן דחוצה לה מותר דזה מה שאצטריך מתניתין לומר שמותר. וגם מדברי רבינו נראה שהאיסור הוא משום דעיר שיש בה ע"א אסור ליכנס לתוכה. אבל חוצה לה מותר הוא בכל גוונא שאפי' לישא וליתן עמהם ולאו דוקא הליכה וכדברי התוספתא

פרק ב' דין ב' לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה כתב מרן בכ"מ ורבינו תפס בה הטעם דאמ' מסברא ואע"פ שאין בסברא זו העמדה כי אם על ידי הג"ש דיליף פאה פאה מבני אהרן קצר רבינו ולא הזכירה ע"כ: וקשה כיון דעיקר פיטור האשה הוא מג"ש הרי אית לן דכל מצות שהאשה חייבת בהן עבד חייב בהן ואז לא שייך לומר הואיל ויש להן זקן אסורין בהקפה. והנה דברי רבינו מבוארי' דתפס לישנא קמא דסברא היא דהא לית להו זקן משום שההיקש אתי שפיר דליתנהו בהשחתה משום דלית להו זקן דאף אם תמצי לומר דאם העלתה זקן חייבת מ"מ ההיקש אתי שפיר דאיירי על סתם נשים שאין להם זקן דלהכי ליתנהו בהקפה ולא הקשו בש"ס ואמרו והתניא זקן האשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם אלא עלא לישנא האחרינא דאמ' אבע"א קרא לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקניך מדשני קרא בדבוריה וכו' דמהאי קא מיפטר לאשה מהשחתת הזקן שפיר פריך והתניא וכו' דאשה אם העלתה זקן הרי הוא כזקן דאיש

ודברי רבינו דייקי שכתב ואשה אינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן וכו' דההיקש אתי אף אם אסורה בגלוח זקן ומכ"ש שבנזיר דף נ"ז הביאו דברי רב הונא לבד כל שיש לו השחתה יש לו הקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה דהוא משום שאין להם זקן. וכן פירש שם רש"י וא"כ לפי זה העבדים חייבין דרבינו איירי לענין חיוב העבדים שלפי ההיקש הזה חייבין ולא איירי לענין פיטור האשה מתגלחת זקנה ולא כתב זה אלא בדין ז' ודבריו חיים וקיימים כנ"ל

שם כתב מרן בכ"מ לפיכך העבדים וכו' דאשה לא אמעוטה אלא מלא תשחית את פאת זקניך וכו' הכוונה דאמעוטה מבל תקיף משום ההיקש דולא תשחית את פאת זקניך ללא תקיף כל שיש לו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה אינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן לכן אינה בבל תקיף הילכך עבדים כיון דאית להו זקן ליתנהו בכלל היקש זה: הלכות קריאת שמע

פרק א' דין ב' ואחריה והיה אם שמוע וכו' כת' מרן בכ"מ ודע שגירסת רבינו הנכונה אחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על שאר כל המצות וכו' דהא ליתא שעל המעשה צוה בוהיה אם שמוע לא על הזכירה בלבד ע"כ הנה גם היה לו לומר שזאת הגירסא עיקר משום דלגירסא שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות א"כ מהו הטעם שמקדימין אותה כיון דכך היא כמו פרשת ציצית דהא ציווי זכירת כל המצות כיון דשוים הם דאין בהם אלא על זכירחן למה תקדים אלא דכלל זה במה שאמר וזה טעם בקדימת והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע יש בה ציווי על המעשה ויאמר אין בה ציווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן וראוי להקדים הציווי על המעשה לציווי על הזכירה ע"כ כלומ' אבל לפי הגירסא שכתוב בה שיש בה ציווי על הזכירה וכו' א"כ מאי אולמא להקדימה על פרשת ויאמר: