שלל דוד טו

אינן אסורים ומוכרח לומר שרבינו סובר שדברי ר' יוחנן הנז' מלתא בטעמא נאמרו כיון שהם נובעין לרבים ודאי שלא יש שם תפיסת ידי אדם. אבל בשל יחיד אע"פ שהם נובעין אפשר שעשה בהם שום תיקון כיון שהם שלו ונובעין לרבים בודאי ליכא שם תפיסת ידי אדם. ומה שאמרו שם בש"ס לא צריכא דטפחינהו בידיה. אין הכוונה דברבים אע"ג דטפחינהו בידיה מותרים אלא בא לתרץ הא דיחיד נאסרים שהכי תידוק מדברי ר' יוחנן דהוא משום דטפחינהו בידים. הכוונה משום דביחיד אמרינן דטפחינהו בידים אבל בטפחינהו בידים בודאי אפי' במים של רבים אסורים. ולהכי בדין מים שעקרן הגל והשתחוה להם לא אסרן. כתב סתם אפי' במים של יחיד. כיון שהוא לא עשה שום מעשה שעקרן הגל. והכוונה דבמים שלא נעשה בהם שום מעשה בודאי כגון שנבעו מן הארץ באותה שעה ולא נעשה בהם שום מעשה ובא הגל ועקרן לא נאסרו אפי' בשל יחיד ואם נטלו בידו והשתחוה להם אפי' הם ממעיינות הנובעין לרבים אסרן כיון שעשה בהם תפיסת ידי אדם. וכן משמע מדברי מרן הכ"מ דטעם מים של רבים הוא משום שלא נעשה בהם תפיסת ידי אדם שכך כת' וז"ל ומ"ש כל שאין בו תפיסת ידי אדם ולא עשאהו אדם כיון לומר שלא הגביהו אדם וגם לא עשאהו אדם ומים של רבים הרי לא הגביהן אדם ע"כ

שם עשאה חליפין לעכ"ום אסרה וכו' עיין למרן בכ"מ שהקשה על רבינו דבסוגיא משמע דהמ"ד אסורין כמ"ד שני כתובין הבאין כא' מלמדין וסוגיין בעלמא דאין מלמדין וא"כ היאך פסק רבינו כמ"ד אסורין והניח בצ"ע. ואנכי איש צעיר נ"ל לתרץ דרבינו סבר דליתא להך דחייה דקא דחי ליה שאמר משום דהוי ע"א ושביעית שני כתובים הבאים כאחד דהא אין שניהם שוין דע"א חליפי חליפין אסורין עד סוף כל הדורות ובשביעית דוקא אחרון נתפס והשאר מותרין. וא"כ אי הוי כתיב חד לא אתי חבריה מיניה וכמו שהקשו שם בתו' בד"ה משום דהוי ע"א ושביעית וכו' והניחו בקושיא וא"כ ערלה וכלאי הכרם צריכי מיעוטא ואתי להכי ההוא למיעוט ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וא"כ קמה לה האיך דרשא אמר קרא והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהי' ממנו הרי הוא כמוהו. ומה שהשיב לו דהוא סבר כמ"ד שני כתובין הבאין כאחד מלמדין הוא לפי דעתו דחשיב להו שני כתובין הבאין כאחד והוה מצי להשיב לו דאין זה שני כתובין הבאין כאחד שאינם שוים כמ"ש

שם במה דברים אמורים בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכ"ום או הקלי' לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עיין להשגת הראב"ד שכת' מיהו דוקא בעכ"ום או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעוריה מכוין ע"כ והכוונה אע"פ שרבינו איירי בישראל שכן כת' שחט בהמת חבירו וכו'. מ"מ לפי הטעם שכת' משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלי א"כ אפי' עכ"ום או ישראל מומר אינו אוסר אלא שדבריו תמוהין שאותם חלוקים לא לדעת רב הונא נאמרו אלא לדעת רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק וכמו שהקשה מרן בכ"מ והרל"מ

ואנכי איש צעיר נלע"ד דאע"ג דרב הונא אפי' בישראל קאמ' אדם אוסר דהא רב נחמן משום הכי קאמר דלא הוי כתנאי והוא הראב"ד אמ' בתחלה דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדר' הונא. הכוונה דלענין דינא הכי הוא דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה ודלא כרבינו שפסק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' על ידי מעשה. אבל . כיון דרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי שדבריהם לא תוקים כתנאי דאתי אפי' לרבנן דהא איירי בנכרי דוקא אבל ישראל לצעורי לחבריה עביד ואין דעתו לע"א והם אמרו בישראל דוקא הוא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהם מסכימים ג"כ דלענין דינא הוא כרב הונא דאדם הוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה אלא שחולקים על רב הונא שאמר שאפילו בישראל אוסר ע"י מעשה בהאי עבדינן כוותייהו כיון דמתני' נקטא נכרי ומה שאמר בתחלה א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה כדרב הונא אין הכוונה אפי' בישראל אלא דהכי קיימא הלכתא כרב הונא דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה דנקט רב הונא דהוא מאריה דהאי מימרא ומשיג על רבינו דפסק דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו על ידי מעשה וביאר אח"כ מיהו דוקא בעכ"ום משום דדברי רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק סברי אע"פ שדינא הכי. מ"מ בישראל איכא טעמא דלא יאסור כיון דסברא הוא דלצעורי לחבריה קא מכוין זאת כוונת הראב"ד ז"ל בהשגה זו

דין י"ב מזבח עכ"ום שנפגם עדיין הוא אסור בהנאה עד שינתץ רובו ביד עכ"ום וכו' עיין להרל"מ מה מה שהקשה על רבינו דלמה כתב בידי עכ"ום שלפי דברי הש"ס. ואנכי איש צעיר נראה לי דטעמא דעכ"ום שנשתברה מאליה שאסור' הוא משום שלא בטלוה וא"כ במזבח שהותץ רובו אע"ג שהוא מקרי שנשבר מ"מ צריך ביטול ג"כ ולהכי צריך שיותץ על ידי עכ"ום שכיון שהתיץ רובו הרי ביטלו ואם לא הותץ בידי עכ"ום הרי ע"א שנשברה אסורה. אבל בימוס כיון שהיא אבן אחת למושב כיון שנפגם משליך אותה ומביא אחרת. וא"כ אין לך ביטול גדול מזה שמשליכה וכך דייק דברי הש"ס שאמרו ואפילו למ"ד עובדין לשברים ה"מ ע"א וכו' אבל הני שקיל להאי ומייתי בימוס אחרינא הרי משמע דמשליך לה שלא יניח ע"א עוד עליה ומבטלה אבל במזבח שהוא להקריב עליו קרבנות לע"א והוא מאבנים הרבה אם הותץ רובו אע"פ שהוא מקרי ע"א שנשברה מ"מ לא יבטל ליה ויבנהו עוד. ואע"פ שהוא שבור עדיין לא מבטל ליה

פרק ט' דין ב' ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ואינו נהנה בו וכו' עיין למרן בכ"מ שתמה על רבינו שלא פירש שצריך לאבדו בפניו ואני ההדיוט נלע"ד דטעמ' דרבינו כיון דר' יהודה נשיאה חשש לאיבה אע"פ שר"ל אמר לו הך תיקונא דכלאחר יד כיון דאפשר דלא מצי לאבדו כלאחר יד באיזה ענין שיהיה הוא מוכרח לקבלו משום איבה. לכן כתב רבינו ואם חשש לאיבה נוטלו בפניו ומשמע נמי שאם אפשר לעשות דבר כדי שלא תהיה איבה עושה דבר אלא באופן שתהיה איבה במוכרח: