שלל דוד יג

בגליל וכן בברייתא קמא מפורש דבשתים עושין אפי' במקום אחד דהא קתני הא מה מקיים אחת ולא שלש משמע דבכל מקום ואפי' במקום אחד

דין י"ד הבכור והמעשר שבתוכה תמימים הרי הן קדשי מזבח וימותו וכו' עיין למ"ש מרן בכ"מ דרבינו מפרש דר"ש אתא לאפלוגי את"ק וכו' ופסק רבינו כת"ק. הנה מ"ש מקודם והבין ר"ש בת"ק דהיינו באותן שאין נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל הוו ע"כ הוא לפי שמ"ש שרבינו פסק כת"ק דר"ש פליג. א"כ איירי בבעלי מומין דהא רבינו פסק גם בבכור ומעשר התמימים דימותו אלא בעלי מומין הם שבכלל בהמת' ויהרגם וזה אתי לפירוש רבינא שר"ש בא לאפלוגי דגם בבעלי מומין הם נקראים שלל שמים ואינן נהרגין. ורבינו פסק כת"ק שנהרגין. אבל לשמואל דמפרש דגם לר"ש דאם היו הבכור והמעשר בעלי מומין דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן בה. א"כ במאי פליג ר"ש את"ק והוא אמר דר"ש אתא לאפלוגי את"ק ומוכרח לומר שמ"ש בתחלה והבין ר"ש כת"ק דהיינו באותן שאין נאכלין במומן אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומן שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו ואתא ר"ש למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אמעיטו מבהמתה הוא קאי ארבינא. אבל אליבא דשמואל דר"ש ס"ל הכי דתמימים דבכור ומעשר לאו בהמתה הוא א"כ הוא ר"ש הבין כדברי ת"ק דס"ל דבכור ומעשר אפי' תמימי' מקרו בהמתה. ואתא ר"ש לאפלוגי ואמ' דלאו בהמתה היא. ורבינו מפרש כדברי רבינא ופסק כת"ק

וכשאמר אח"כ ועוד י"ל דאפי' את"ל דסבר רבינו דר"ש לא פליג וכו' הכוונה דאז רבינו מפרש כשמואל והוא מבואר שלדברי שמואל אם אנו אומרים שר"ש לא פליג את"ק אלא לפרושי דברי ת"ק דבבכור ומעשר דנאכלין במומן ג"כ אם הם תמימים ג"כ ימותו. ועל זה אמר אף על גב דבתרא הוא וכו' דהיינו וכיון שר"ש אינו חולק א"כ הו"ל לרבינו למפסק כדברי רבינא שהוא בתרא וס"ל דבבכור ומעשר גם בבעלי מומין לאו בהמתה היא לזה אמר מ"מ כיון דשמואל פליג עליה ותלמודא נמי מקשה בפשיטות אלא בבעלי מומין שללה נינהו סבר רבינו דהכי נקטינן והוא מבואר

פרק ה' דין ה' המסית אחרים לעבדו ואמ' להם עבדוני אם עבדוהו נסקל ואם לא עבדוהו אע"פ שקבלו ממנו ואמרו אין אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר וכו' אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אע"פ שעדיין לא עבד שניהן נסקלין וכו'. ראיתי לדקדק בדברי רבינו שבמסית לעצמו אמר ואמרו הן ובמסית לעבודת איש אחר כתב אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד. דמשמע כשאמר הן לבד אינן נסקלין. וא"כ מאי הפרש בין כשאמר עבדוני לאמר לעבודת איש אחר וגם כן במה שאמר רבינו כשאמר עבדוני כשאמרו לו הן דוקא משמע דאם אמרו לו הן נעבוד מתחייב. ולפי הטעם שאמרו בש"ס שטעם שפטור משום דלא שמעי ליה מימר אמרי מ"ש איהו מנו ואין דקאמר אחוכי עליה. א"כ אפי' אמרו ליה הן נעבוד הוה ליה נמי נימא דאחיכו עליה. ועוד דלפי הטעם של הפיטור הוא משום דאמרו מאי שנא איהו מינן אפילו אם נאמר דרבינו שכתב במסית לעצמו הן לאו דוקא והוא אפי' אמרו לו נעבוד אפ"ה פטור. ונמצא שיש הפרש בין במסית לעצמו בין במסית לעבודת איש אחר. אכתי קשה כיון דמימר אמרי מאי שנא איהו מינן זה שייך גם במסית לעבודת איש אחר: ועוד קשה דאמאי פטור כשאמר עבדוני אע"פ שלא קבלו אותו בעבודה. מ"מ הוא מסית וחייב ועבדינן ליה כדין מסית דעלמא וכמ"ש רבינו קודם זה

והנה לפי מה שאמרו בש"ס על האי פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר דמה שמחייב ר"מ כשאמרו הן משום דהן דאמרי ליה קושטא הוא ורבי יהודה ס"ל דאחיכו עליה משמע בהן לבד הוא קבלו דבריו לר"מ. ולרבי יהודה לא קבלו דאחיכו עליה דאמרי מאי שנא איהו מינן משמע דהן בלא אמר עבדוני קבלה מקרי. ולפ"ז במה שאמר רבינו במסית לעצמו ואמרו הן אפי' אמרו לו נעבוד דאחיכו עליה אלא דנקט כדברי הש"ס במה שאמרו על הברייתא דקמפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה הן קמפלגי מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמרי ליה קושט' הוא. ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מ"ש איהו מינן דידן. ואין דקאמר אחיכו עליה ומה שכתב רבינו במסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו"ם אם קבלו ממנו ואמר הן נלך ונעבוד וכו' הכי הוא לשון המתניתין שהביאו שם דתנן רבי יהודה אומר לעולם אינו חייב עד שיאמר אלך ואעבוד וכו' דבזה אם אמרו הן אינו נראה דקבלו לאלוה עד שיאמרו בפירוש אעבוד וכו' ואינו כאומר עבדוני. כשאמרו הן נראה שקבלו לעבוד אותו מעכשיו ולהכי ר"ע אמר דהן קושטא הוא ור"י ס"ל דאחיכו עליה דודאי משמעות הן קבלו לעבדו כיון שהוא בפניו ואמרו לו הן לעבדו מעכשיו משמע אלא חוכא דאחיכו עליה דמימר אמרי מ"ש איהו מינן דידן. ומ"ש רבינו דבעבודת איש אחר מתחייבין אם אמרו נעבוד וכו' והרי איכא טעמא דפיטור דלא שמעי ליה דמימר אמרי זה האיש מ"ש איהו מינן דידן אפשר לומ' דרבינו סובר כיון דלא נקטי אלא באומר עבדוני משמע דבאומר על עבודת איש אחר לא אמרינן דאחיכו עליה כנז' לפי כששהוא בפניהם ורואים אותו שאין בו דבר נוסף עליהם לא שמעי ליה ומימר אמרי וכו'. אבל על איש אחר יאמרו שאפשר שהוא ראוי לעבוד שיתפתו לדברי המסית ומקבלים אותו באלוה. ועל הקושיא האחרונה שאמאי פטור המסית כשאומר עבדוני דהוא מסית ועבדינן ליה כדין מסית דעלמא הוא דרבינו סבר כתירוץ התוספות ראשון שתירצו על זאת הקושיא דמסית לעצמו לא חשיב מסית כל כך משום דלא שמעי ליה דאמרי מ"ש איהו מינן יעו"ש בד"ה ומר סבר וכו'

פרק ו' דין א' העושה אוב או ידעוני וכו' כתב מרן בכ"מ דפסק רבינו כרבי יוחנן דאליביה ידעוני נמי חייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת דלא כריש לקיש יעו"ש ועיין להלח"מ מה שהקשה על רבינו. ואנכי הרואה מ"ש רבינו בפירוש המשנה וז"ל מה שאמר בעל אוב ולא אמר ידעוני והוא ענין מה שאמר הואיל ושניהם בלאו