שלל דוד יב

מעשה נמי בעי התראה: הן אמת שלפי מה שכת' שם שאין בה מעשה לפיכך אין צריכים התראה משמע הכי דמשום שאין בה מעשה לפיכך אין צריכין התראה דכך צריך להיות בכל דבר וא"כ קשיין דברי רבינו אהדדי אבל דברי מרן הכ"מ שמביא ראיה משם למגדף קשה כמו שכתבתי: ועוד דלפי מה שהשיג שם הראב"ד דא"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה וכו'. אלמא דפשיטא ליה דמגדף בעי התראה גם לרבינו וקא מקשה עליו דלפי דבריו הכא היה צריך דלא בעי התראה

דין י' כל השומע וכו' אבל השומע מפי עכ"ום אינו חייב לקרוע. עיין להכ"מ שהקשה למה פסק רבינו בשומע מן העכ"ום כשמואל ובברכת כנוי כרבי חייא. והרב לח"מ תירץ דהסברא הכריחו דודאי מפי העכ"ום אין סברא שיקרע דא"כ נתמלא הבגד קרעים. וכיון דהוא אינו בן ברית ודאי דאין לנו לקרוע על ברכתו וכו'. ואין סברא לפסוק כר' חייא ע"כ. ולא ידעתי כוונת דבריו שאם הוא לא פסק כר' חייא. א"כ רבינו איירי אפי' שלא בזמן הזה וכשמואל ושלא בזמן הזה לא יתמלא כל הבגד קרעים. ואפ"ה אינו חייב לקרוע דהא ר' חייא לא אמר משום שיתמל' כל הבגד קרעים אלא בזמן הזה. וא"כ אמאי קאמר דרבינו עשה מסברא דא"כ נתמלא כל הבגד קרעים והא דיתמלא כל הבגדים קרעים אלא בזמן הזה והיאך כתב טעם זה אפי' לשלא בזמן הזה. וכי תימא דרבינו איירי לזמן הזה א"כ הוא פסק כרבי חייא דלשמואל איירי אפי' שלא בזמן הזה דהא קאמר בש"ס ופליגא דר' חייא בתרווייהו וכו'. וש"מ בזמן הזה הוא דלא יהא מעיקרא חייב דמשמע הא לשמואל אפי' מעיקרא אינו חייב

פרק ג' דין ד' ספת לה צואה וכו' זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת. הנה רבינו לא שינה מלשון המימרא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב ע"א שעובדין אותה במקל וכו' שכתב כך שעובדין אותה במקל והיא כמו המימרא הראשונה ג"כ דאמ' רב יהודה אמר רב משמע דסבר דפליגי המימרות כיון דבלשון אחד הם ובראשונ' קתני זרק פטור ובשניה קתני חייב ופסק כמימרא בתרייתא ובכל אופן עבודתה כמקל ואפילו בקשקוש בעלמא דגם בזרק מקל בפניה חייב דלא בעינן כעין זריקת הדם אלא לאסור המקל משום תקרובת. ולפי מימרא זו ודאי דסבר דברייתא דשחט לה חגב דפטרי רבנן איירי בשאין עובדין אותה בחגב בענין אחר כלל. וזה שכתב רבינו בשחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך ולא אמר אלא א"כ כך עבודתה דמשמע שכך עבודתה ששוחטין לה חגב. אבל לשון עבודתה בכך שהוא לאו דוקא ששוחטין לה חגב אלא שעובדין אותה בחגב גם בענין אחר שלא בשחיטה דהוא פסק כפי המימרא השניה. והך שקלא וטריא שעשו בש"ס בתחלה הוא לפי המימרא הראשונה והשתא הך דספת לה צואה לא בעינן בצואה לחה כמו שאוקמו לה בתחלה דהך ברייתא לענין חיוב היא. ואה"נ דחייב אפי' בצואה עבה. וסובר רבינו כיון דהאי ברייתא לא קתני שעובדין אותה בצואה משמע אפי' אין דרך עבודתה בכך וכמו שפירש רש"י לה דאיירי אפי' אין עבודתה בכך ואפשר דטעמא הוא דדמיא לעבודת פעור דלא גרע מהך עובדא שהביאו בש"ס דקנח לה בחוטמו והך שנסך לה עביט של מי רגלים משום דדמי למנסך דחייב אפי' אין עבודתה בכך. ולהכי רבינו כתב סתם ספת לה צואה או שנסך לה עביט של מימי רגלים חייב כן נלע"ד סברת רבינו והוו דבריו נכונים בטוב טעם ודעת ודוק

פרק ד' דין ב' או שהודחו מאליהן אין דנין בה וכו' כתב מרן הכ"מ ואע"ג דמשמע דדחייה היא פסק רבינו כוותה משום דטעמא דמסתבר הוא ע"כ פי' דבריו על מה שפסק רבינו כדברי הפשטן מ"ש הדיחוה נשים על זה אמר דמשמע דדחייה היא דהיינו דמה שהשיבו על הפשטן הנך בתר נפשייהו גרידי לאו דקא מקשה על פישוט ת"ש וכו' דקושיא בעלמא קא מקשה עליה וא"כ רבינו דקא פסק כדברי הפשטן לא חש להך קושיא כיון דהיא קושיא בעלמא. אלא משמע דדחיה היא דדחי הפישוט ההוא וא"כ יקשה על רבינו דפסק כדברי הפשטן שנדחה הפישוט ההוא לזה תירץ דרבינו פסק כוותה דהך פישוט' משום דטעמ' דמסתבר הוא שאינה עיר הנדחת כמו צד ראשון של הבעיא וידיחו אמר רחמנא ולא שהודחו מאליהן: ועוד אפשר לומר דהגירסא בדברי מרן הכ"מ כך היא וכיון דמשמע דדחייה בעלמא היא פסק רבינו כוותיה משום דטעמא דמסתבר הוא דהיינו כיון שהוא דחייה בעלמא פסק כוותיה דהפשטן משום דטעמ' דמסתבר הוא שאינה נעשית עיר הנדחת וכמו שכתבתי

דין ד' ואין ב"ד אחר עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושה. הנה רבינו פסק דבב"ד אחד הוא דאין עושה שלש עיירות הנדחות זו בצד זו אבל ב' בתי דינין עושין ונ"ב הא דב"ד אין עושה דוקא במקורבות אבל אם היו מרוחקות עושה אפי' ב"ד אחד. וכן כתב בפי' המשנה וז"ל וזה שהזהיר שלא להחריב שלש עיירות אין זה אלא בב"ד אחד ומקום אחד כלומר שלא יהיו קרובות זה לזה עכ"ל. ועיין במרן הכ"מ מה שהקשה על רבינו ואנכי איש צעיר נלע"ד שטעמו של רבינו מדהביא הש"ס דברי ר"ל אחר דברי רב משמע דבא להוסיף עליו והוא על דברי רב זמנין קמא דאמר דבב"ד אחר הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה בתי דינין עושין ועלא קאמר דלא שנו במתניתין אלא במקום אחד אבל בשנים וג' מקומות עושין אפי' ב"ד אחד דאי אפשר לומר דבא להוסיף על דברי רב דזמנין בתרא דהוא דאפי' בשנים ושלשה בתי דינין אין עושין ואמר ריש לקיש לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות עושין דהא אמר טעמא דרב משום קרחה. ולזה הטעם אפי' בשנים וג' מקומות אין עושין דהא ר' יוחנן דאמר דאין עושין אפי' בשנים וג' מקומות הוא משום קרחה. ומוכרח לומר דר"ל איירי בלישנא קמא דזמנין אמר רב וכיון דר"ל אתי כדברי רב דזמנין קמאי פסק רבינו הכי ולא פסק כדברי ר' יוחנן אפילו דתניא כוותיה דהך ברייתא אינה כדברי תרי לישני דרב ודלא כריש לקיש והך ברייתא לא אתיא כמתניתין נמי דהא קתני אבל עושין אחת או שתים משמע אפי' במקום אחד ולהך ברייתא דוקא אחת ביהודה ואחת