שלל דוד קכד

או כדברי ר"י דגזלות על ידי חבלות קאמר דתפס לשון המשנה

פרק ח' כ"מ בד"ה אמרו ג' מהם זכאי וכו' ונ"ל כי בירושלמי נסרך הרמב"ם במה שכתב וכו' וגרם לו זה מה שהוא סבור שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וא"כ עד שיהיה שלשה מזכין או מחייבין אין כאן רוב ע"כ פירוש ולא תקשי עוד מה שהקשה למעלה היאך יחלוק ר' אילא ויאמר שיהיו צריכין כולם להשוות לדעת א' ולא ילך אחר השלשה שלא יקשה זה אלא לפי מה שהיה כולן להשוותן לדעת א' ולא ילך אחר הג' אבל עכשיו שנאמר שס"ל לרבינו דהאומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי וטעמיה של רבינו שהצריך ג' לומר זכאי הוא משום שאף האומר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ולהכי בעי שלשה כדי שיהיה רוב ועל זה חלק ר' אילא ואמר מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בג' דהיינו שאותו שאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ונמצא מה שאמר רבינו או שאמרו ג' זכאי וא' חייב אמר אחד איני יודע לאו דוקא אלא הרב המגיד אם שלשה מזכין ושנים אומרים איני יודע דהולכין אחר הרוב ודוק

פרק י' לח"מ בד"ה ומפי השמועה למדו וכו' אבל בס"ה כתב בלאוין קנו שאסור לענות על ריב מן התורה ע"כ וגם בפירושו כתב וז"ל בדיני נפשות אין שומעין דברי הגדול אלא עד לאחר הכל לפי שאם יתחיל הגדול אסור לנשארים לחלוק עליו כמו שנאמר לא תענה על ריב והוא כתוב רב כלומר מה שדבר בו הגדול בחכמה לא תחלוק עליו ולפיכך אין שומעין דעתו אלא לבסוף ע"כ. ונלע"ד דגם לדברי רבינו כאן אתי שפיר שאסור לענות על דברי הרב ולאו משום כבודו אלא שהשם גזר כך כדי שלא יתחיל הוא ויתביישו לחלוק עליו לפי היה מותר לענות על דברי הרב שאע"פ שצריך שלא יתחילו מן הגדול לא יהיו זהירים כ"כ ואתי להתחיל מן הגדול להכי גזר השם שאסור לענות על דברי הרב כדי שיהיו זהירים ולא יניח לגדול לדבר תחלה והראיה שהביא הרב שהרי אם אמר אחד מן התלמידים וכו' לא קשה לדברי אלה דאפ"ל דהא דאמר א' מן התלמידים הוא בשלא דבר הגדול או אפשר דאיירי בדרך שאלה כמ"ש התוס' שבדרך שאלה יכולין לענות

הלכה ח' אמר אחד מן התלמידים אם יש ממש בדבריו שומעין לו וכו' ואינו יורד משם לעולם ע"כ יש לדקדק דאם איירי בב"ד של ע"א הא אמרינן אין מוסיפין עליהן ואם איירי בב"ד של כ"ג הא אמרינן דאין עושין בד' זוגות שוב ראיתי אחר כך שתירצו לזה דאינו נמנה עמהם אבל מושיבין אותו על הספסל ע"כ אבל להרל"מ שכתב בד"ה אמר אחד מן התלמידים הוא הדין דעולה למנין וגם מדברי רבינו שאמר דהנדון עולה למנין קשה

לח"מ בד"ה אפי' אמר הנדון וכו' צ"ע עכ"ל מה שאמר הרי כתב בפי"א דמה שאנו מונין האב והבן כשנים וכו' זה נז' בדיני ממונות והו"ל להקשות הרי כתב רבינו דבדיני נפשות אב ובנו מונין אותו כאחד ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים ע"כ ועל הקושיא נלע"ד לתרץ אע"פ שהוא קרוב הא אמר רבינו ששנים קרובים נושאין ונותנין עמהם אלא דמונין אותם כאחד וגם זה אע"פ שהוא. קרוב אצל עצמו לא גרע משנים קרובים שנושאים ונותנים עמהם גם הוא נושא ונותן ומנינן ליה כא' כמו שנים קרובים דמנינן להו בא' ובשעת גמר דין אע"פ שאמר רבינו אין גומרין הדין בקרובים הרי כבר כתב הכ"מ למטה בד"ה וכתב הראב"ד וכו' וז"ל שדעת רבינו וכו' דהיינו כשאומרים איש פלוני אתה זכאי אתה חייב אבל קודם לכן נושאים ונותנים עמהם לראות אם רבו המזכין או המחייבין וגם זה הנדון בשעת גמר דין הוא נדון ואחרים אומרים לו חייב אתה או פטור ודלא כמו שכתב הוא ז"ל בד"ה זה שאנו מונין וכו' ודוק

פרק ט"ו לח"מ בד"ה קשה לתוך היד וכו' אבל קשה הנחנקין למה משקעין בזבל וכו' ואין שם שום אחד מטעמים אלו עד כאן ונלע"ד דלא קשה דתקנו כך בנחנקין ג"כ כדי שלא יתהפך אנא ואנא ויהא מעכב בחניקה והטעם שעושין סודר רך כבר כתב הרמב"ם בפירושו בענין הנשרפין וז"ל קשה בתוך הרכה כדי שלא יצטער בשרו בקשה בשעת חנקו ע"כ וג"כ כך הוא הטעם כאן דרחמנא אמר ברור לו מיתה יפה וק"ל

פרק ט"ז בד"ה והוא הדין לכל מכה חברו וכו' ותניא בפ' ב' דמכות וכו' ומשמע דלרבותא עכ"ום שישראל לוקה על ידו וכ"ש שהוא לוקה ע"י עבד שהוא מקיים מצות ע"כ לא הבנתי דבריו אלה דלמה לא כתב רבינו דגם המכה העכ"ום דלוקה דמדברי רבינו משמע דדווקא עבד שישנו במקצת מצות וכן כתב בפרק חמישי מהלכות חובל ומזיק וז"ל ואפי' הכה עבד חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שהרי ישנו במקצת מצות ע"כ דמשמע להדיא כמ"ש ואפילו גר תושב שהוא עדיף מעכ"ום הרי בפ' ה' מהל' רוצח כתב הכ"מ על הגי' שיש בדבריו בהל' ג' ישראל שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה שט"ס הוא וצריך למחוק משם גר תושב ע"כ וכ"ש עכ"ום שאינו גולה על ידו והיאך אמר בכאן שבברייתא זאת קתני דישראל גולה ולוקה על ידי עכ"ום ומדברי הברייתא זאת לא תקשי על דברי רבינו למה לא כתב העכ"ום עם העבד דבבריית' קתני כותי ועבד ולא עכ"ום אבל על דברי הכ"מ שכ' דבברייתא קתני עכ"ום קשה

פרק י"ז הלכה ג' אמדוהו וכו' שהרי בשעת האומד לא אמדוהו ללקות אלא לאחר זמן ע"כ לכאורה יש להקשות על דברי רבינו כיון דטעמא הוא משום שבשעת האומד לא אמדוהו ללקות אלא לאחר זמן למה בעינן ולא לקה עד יום ג' הא אפי' אם ילקה למחר שייך דין כיון שבשעת האומד לא אמדוהו ללקות אלא לאחר זמן

ועוד שנראה שדברי רבינו סתרי אהדדי שמתחלה אמר אמדוהו היום שילקה י"ב ולא הלקוהו עד למחר וכו' אינו לוקה אלא י"ב דמשמע דטעמא הוא כיון שאמדוהו היום הא אם אמדוהו למחר ולמחר הרי יכול לקבל י"ח לוקה ואח"כ כתב אמדוהו שילקה למחר י"ב ולא לוקה עד יום ג' וכו' לוקה י"ח משמע