שלל דוד יא

ולא כדברי' האמוראים שאמרו בגמ' עד אבי אביו דוקא. ועל פי זה שפיר כתב מרן נ"ל פשוט דקודם לבן חבירו דנקט בן בנו. וה"ה לבן בן בנו וכו' שודאי שלהך ברייתא שהביא רבינו שאפי' אחר חייב ללמדו ודאי דעדיף בן בן בנו להקדימו. ולאו דוקא דנקט בן בנו. ולפי זה כדי שלא תקשה כיון שכן הוא הו"ל למכתב והודעתם לזרעך אמר דהו"א בנות נמי בכלל

פרק א דין ב' כיצד מלמדים הרב יושב בראש וכו' עיין להרל"מ שהקשה על דברי רבינו שאמר שמתחלה הרב יושב והתלמידים היו עומדים והא מממרא דר' אבהו משמע שצריך שיהא הרב והתלמידים שוים וכו' ועוד מאין ראה רבינו בברייתא שהרב יושב. והרי בברייתא אמרו סתם למדין מעומד ולמה הוא כן ע"כ

ואנכי קשה לי עליו דלמה צריך להביא המימרא דר' אבהו דהוה ליה להקשות עליו מדבריו אדבריו שמתחלה אמר ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע וכו' שצריך שיהיו שוין. ואח"כ אמר ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדין ואמאי והא צריך שיהיו שוין. ועוד קשה לי עליו על מ"ש אח"כ וז"ל ונראה שרבינו אינו מפרש כפי' רש"י ז"ל אלא הוא מפרש כך עומד ולומד כלומר כשהוא לומד מהקב"ה היה בעמידה אבל כשהוא שונה לתלמידים היה יושב ע"כ דבהר מהיכן היו לו תלמידים כדי לשנו' להם דהא כתי' ואשב בהר ומוכר' לומ' שמה שאמ' או הכל על הכסאו' או על הארץ כדי שיהיו סמוכין זה לזה ויבינו בטוב ווה ממימרא דר' אבהו ומזה משמע דלימוד בישיבה שפיר דמי אלא שלא יהיו תלמידיו יושבים על גבי קרקע ואה"נ אם לא ישבו ע"ג קרקע אלא יהיו עומדים התלמידים כדי ללמוד בקירוב יותר להרב היושב שפיר דמי. ולהכי קתני הך בריית' מימות משה ועד ר"ג לא היו למדין תורה אלא מעומד. דהיינו דזה עשו בעדיפות התלמידים ללמוד בעמידה שזה עדיף טפי. וגם אפשר לחלוק כבוד להר' שלא ישבו בפניו עד שמת ר"ג וירד חולי לעולם ואינם יכולים זאת העדיפות והיו הכל יושבים בשוה כן נלע"ד

פרק ו' דין י"ד המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים כתב מרן בכ"מ דהר"ן הקשה בר"פ מקום שנהגו וכו' ותירץ דבמלתא דעיקרא דרבנן וכו' וקשיא לי דהא נטילת ידים אין עיקר מן התורה אם לא על דרך אסמכתא ע"כ. פי' קושייתו על הר"ן כך. דהיינו דלפי תירוץ הר"ן טעמא דנידו אלעזר בן חנוך על שפקפק בנטילת ידים משום דנטילת ידים מדרבנן היא. ועל זה קא מקשה עליו דמה הוא מחשיב נטילת ידים דרבנן ואין לה עיקר מן התורה אלא עד שהוא סובר שמה שהזכירו בענין נטילת ידים כמה פסוקים לדיני הנטילה הוא על דרך אסמכתא בעלמא. וכיון דאיכא אסמכתא לא שייך בה טעמא דכי עקר לה קא עקר לכולה מצוה ודמי למצוה דאורייתא כן כוונת מרן הכ"מ ואזדא לה קושיית המש"ל שהקשה על מרן כזה ודוק: הלכות עכ"ום וחוקותיהם

פרק ב' דין ט' מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום כתב מרן בכ"מ ובמה שכתב רבינו אלא כיון שגדף בעדים נסקל כלל דין אחר והוא דמגדף לא בעי התראה וכו' נ"ל דפירוש דבריו של מרן בדיבור זה הוא כך דמשמע ליה דממה שהאריך דברי רבינו וכתב עוד אלא כיון שגידף בעדים נסקל דהוא לישנא יתירא משמע דכלל דין אחר דמגדף לא בעי התראה ואמר וצ"ע בפ' הנשרפים גבי הא דאמרינן ורבנן מגדף הוראת שעה היתה. . דהיינו דהוקשה לו על זה דאמר דכוונת רבינו מגדף לא בעי התראה דודאי דלמד רבינו הכי ממגדף דלא ידע משה אי בר קטלא. וחבשוה לפרוש להן על פי ה' אם חייב מיתה אלמא דלא בעי התראה כיון דלא ידעי אם חייב מיתה לא התרו בו. ואמר דמזה ליכא למילף דהוראת שעה היתה וליכא למילף מינה לדורות. ועוד הקשה על זה דבפ"ק דסנהדרין דף ח' דתניא ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה ואמר וממ"ש רבינו בהלכות עדות ואין לעדים וכו'. משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. דהיינו כיון דכתב רבינו כך א"כ הותרו הקושיות שהקשה לפי שלא דוקא מגדף עד שאנו אומרים שלמד ממגדף דמדבר וא"כ קשה דהוא הוראת שעה היתה אלא שלמד רבינו ממקום אחר לכל היכא דליכא מעשה. ולא קשה נמי מהך דתניא ושאר כל חייבי מיתות וכו' דהיא איירי בחייבי מיתות דאיכא מעשה כן נראה פירוש דבריו. אבל קשה לי דאיך שייך לומר דרבינו כלל דין אחר שהוא דמגדף לא בעי התראה והא רבינו כתב אלא וכו' דמשמע דהוא תשלום דבריו שאמר שאם חזר כתוך כדי דיבור אינו כלום על זה גמר דבריו אלא כיון שגידף בעדים נסקל. ועוד קשה לי דמאי מקשה ממה דאמרו בפרק הנשרפים ורבנן מגדף הוראת שעה היתה דזה על חבישה דהורא' שעה היתה כיון שלא ידע משה אם הוא בר מיתה כל עיקר לא היה להם לחבשו כיון שלא נאמר בו מיתה מתחלה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו. אבל לענין התראה שלא היתה התראה והקב"ה אמר לו למשה להורגו ודאי דילפינן מיניה דמגדף לא בעי התראה

ועוד קשה לי על מה שאמר דממה שאמר רבינו בהל' עדות ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין להם מעשה וכו' משמע דכל היכא דליכא מעשה ליכא התראה. דהיינו דבשביל זה מגדף ליכא ביה התראה וזה תימה והא בפרק ט' מהל' סנהדרין כתב רבינו בהמקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין בשם מן השמות וכו' שלוקה אינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשאר כל חייבי לאוין. אלמא שבדבר שאין בו