שלל דוד קיט

לח"מ בד"ה היה הבכור נוטלו פי שנים וכו' ולא היה לו לרבינו מה שלא נמצא בגמ' דמשמע אף מחייבי כריתות ע"כ. ונלע"ד דכוונת רבינו כך דהביא מקרא זה לגלות שדין הבכורה הוא שוה לדין הירושה ולא יש חילוק ביניהם שלכאורה נאמר דדוקא לענין הירושה הוא שנאמר שממזר יורש אבל לדין הבכורה ליטול פי שנים שחידוש הוא שחידשה תורה אפשר לומר דממזר אינו נוטל פי שנים אלא לבנו שבא מכשרה הוא שזיכה לו רחמנא דוקא להכי הביא מפסוק זה שמצינו דגם בשנואה בנישואיה אמר קרא דבנה יורש פי שנים אלמא דגם הבכורה שוה לדין הירושה כנ"ל כס"ד דאם לחלק בין הירושה מבכורה לא הוה ליה לקרא להביא זה שום אחד שאינו כשר משום דחידוש הוא וכו' אלא ודאי כיון דמצינו שלחייבי לאוין זיכה להם דין הבכורה ולא עשינו בהם הבדל ודאי הוא דשוים הם לגמרי ולא יש חילוק ביניהם ודוק

לח"מ בד"ה על מי שלא הוחזק בנו כלל וכו' קשה דבש"ס משמע דאפי' מוחזק לנו שאינו בנו נאמן ע"כ לא ידעת באיזה מקום משמע בש"ס דאפי' מוחזק לנו שאינו בנו נאמן דאדרבא מלשון רשב"ם שם ביש נוחלין בד"ה ליורשו פשיטא וכו' משמע דהנכסים הבאין לאחר מכן אינו נאמן אף באין מוחזק לנו דלא כדברי רבינו שמדבריו בכאן נראה שלכל הנכסים נאמן עד שמצאתי שכתב הב"י בסי' רע"ט דהרא"ש והרשב"א חלקו על הרשב"ם בזה והביאו ראיה שלא כדברי רשב"ם אלא שלכל הנכסים נאמן כדברי רבינו אבל לא במוחזק לנו שאינו בנו יעו"ש

הלכה ב' הניח להם פרה וכו' הבכור נוטל בה ובולדה פי שנים ע"כ האי פרה דמושכרת הוא בשאינם מעלין לה מזוני כדמשמע בגמ' ורבינו לא אצטריך לפרש לן כיון דקתני בהדי רועה באפר דמינה למדו בש"ס דלא מעלו לה מזוני ועוד הא אמר רבינו בהל' ד' ואם מחמת הוצאה השביח אינו נוטל דכיון דכתב כך ילפינן דלא מעלין לה מזוני ועוד ילפינן דאם בנו בתים דאינו נוטל אף ע"ג דבברייתא קתני לה ורבינו לא קאמר לה דכולא שמעינן מינה וק"ל

לח"מ בד"ה הניח להם פרה מושכרת וכו' קשה אמאי בפרה וכו' וא"כ ראוי הוא ולא היה לו לבכור ליטול פי שנים ע"כ משמע שהבין בדברי רבינו דס"ל דנוטל הבכור פי שנים גם בשכירות הפרה ועל זה הקשה דלא הוה ליה לבכור ליטול פי שנים דאל"כ מאי מקשה משכירות דשכירות שאני וכדמשמע התם דלאחר מה שתירצו דאינה לשכירות אלא לבסוף קאמר ותיפוק ליה משום ספינה ואצטריכו לאוקמה כר"א הא לאו הכי גובה מספינה וכיון שכן קשה עליו למה לא הקשה כי אם מהאיך דשכירות דספינה הוה ליה להקשות עליו דשכירות הוי מלוה והמלוה הוי ראוי כמו שכתב בדיבור שקודם לזה: ועוד קשה לי על מה שתירץ דאנן קיימא לן דשכירו' ישנה מתחלה ועד סוף דמשמע כיון דקי"ל דישנה לשכירות וכו' אזי נוטל כה הבכור פי שנים והוא הפך דבריו הראשונים שכ' בדיבור הקודם דאפי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אעפ"כ נקרא מלוה ואינו נוטל בו פי שנים: ולעד"ן דרבינו שכתב שהבכור נוטל פי שנים בפרה לאו בשכירות הפרה דשכירות ודאי מלוה היא ואין הבכור נוטל בה פי שנים אלא דכוונת רבינו היא דנוטל פי שנים בגוף הפרה ולא תימא כיון שלא היתה אצל אביו הוה ליה כמלוה ואינו נוטל בה פי שנים וגם אשמועינן דנוטל בשבחה כמה שנתפטמה ולא מבעיא בה ובשבחה דאין כאן דבר חדש משמת אביהן אלא אפי' בולדה דהוא גוף חדש דלא היה כשמת אפ"ה נוטל בה פי שנים דעובר ירך אמו דעל השבח שנתפטמ' והולד הוא דקאמרי בש"ס אף מוחל ומושכרת שבחה דממילא קא אתי ולא על השכירות דשכירות מלוה הוא וכך דייקי דברי רבינו שכתב נוטל בה ובולדה דהיינו בה ולא בשכירות ודוק

לח"מ בד"ה בד"א בשלא מיחה וכו' לפי פי' זה לשון ורב יוסף אמר דמשמע דפליג עכ"ל משמע דרבא דאמר אבל דרכים לא הוא אפי' בכי האי גוונא דנשפך היין ונטל חלקו הבכור כאלו היו ענבים וכו' אפ"ה אינה מועלת המחאה דענבים. וקשה לי על זה דא"כ היה לו לרבינו לומר דגם בכי האי גוונא לא מהני המחאה דבהא פליגי ולא לכתוב סתמא ועוד קשה על זה דא"כ היאך אמר ה"ה וקי"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כוותיה דרבה דמשמע דדינא דאיירי בו רבינו הוא פלוגתא והא דין זה הוא אליבא דכ"ע דלא נחלקו כי אם בהיכא דנשפך ונטל חלקו הבכור כאילו הן ענבים ולעד"ן דלפי דברי ה"ה ודאי הוא שלא היה לו בגירסא לא קושיא ולא תירוץ על דברי רב יוסף ודוק

פרק ד' מש"ל בד"ה אבל נאמן הוא וכו' וקשיא לי הא כופר בכל נמי התורה האמינתו ואפ"ה חכמים חייבוהו לישתבע שבועת היסת ע"כ ולי ההדיוט נלע"ד דלא תקשי מידי מזה דאע"ג שחז"ל תקנו שבועה בכופר בכל הכא מלבד שהוא בכלל כופר בכל עוד אית ליה עדיפות שהאמינתו תורה לומר שזה אינו בנו ודאי הוא שלא תקנו לו רבנן הכא שבועה ג"כ שלא תקנו אלא בכופר בכל דוקא אבל הכא דאית ביה עדיפות עוד כנז' לא תקנו לו חז"ל שבועה וזהו כוונת הריב"ש ז"ל במה שאמר ומה הועיל במה שהאמינתו תורה דהיינו מה הועיל כמה שהאמינתו עוד מלבד שהוא כופר בכל ומכ"ש דנראה דהא דפטרה תורה כופר בכל לא משום שהאמינתו תורה היא אלא משום חזקה דאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו דוקא אבל הכא האמינתו תורה ועוד התם דתקנו רבנן שבועה הוא משום שמא משתמיט משום ספק מלוה וכפר עתה עד שיודע לו האמת שאינו ח"ל ואז ישלם לו ומ"ה רמו רבנן שבועה עליה שישבע היסת שאינו ח"ל דודאי לא ישבע משום ספק מלוה ישנה משום דאם יודע לבסוף שלא נשאר ח"ל תהיה שבועתו לשוא כמ"ש רז"ל אבל הכא ליכא חששא זאת ואם כן לא יש שום קושיא מכופר בכל כלל וכיון דלא האמינתו תורה אלא משום חזקה שלהכי הוא דפטרה אותו להכי תקנו רבנן שבועה אבל הכא דליכא האי טעמא ודאי דלא תקנו ליה רבנן שבועה ודוק: