שלל דוד קיז

לו עדים אלא הוא הודה אפי' לא החזיק בה שני חזקה נאמן כנז' וכתב עוד שמה שכתב ה"ה שדעת רבינו הוא כלשון ראשון לא דייק לה ממה שכתב בזה שהרי יש לו טענה עם חזקתו וכמ"ש הרל"מ כאן דהכא איירי בשיש לו עדים כמ"ש יעוש"ב

פרק ט"ו כ"מ בד"ה מי שהלך למדינת הים וכו' אין דברי ה"ה נראין בעיני דא"כ פשיטא ע"כ ולעד"ן שחידוש חידש ה"ה דמהניא חזקה דהוה אמינא דלא מהניא לפי שלכאורה שזה דומה למ"ש רבינו לעיל בהל' ז' וז"ל זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו וזה הביא עדים שאכלה שני חזקה תחזור לזה שהביא עדים שהיא של אבותיו ויחזיר הפירות שאכל שהרי לא טען כלום ואין אכילתו ראיה שכל חזקה שאין עמה טענה של הבעלים אינה כלום ע"כ דהיינו שקרא לזה רבינו חזקה שאין עמה טענה אע"ג שהוא אומר של אבותיו היא וכאן ג"כ כך אין לי טענה עם החוקה על דרך זה אף ע"ג שהוא אומר שהיא שלו כמו התם שטוען של אבותיו והוה אמינא כמו התם שיחזור לבעלים גם כן הכא יחזיר דרך זה לבעלים קמ"ל ה"ה שאם החזיק בו שלש שנים דמהני דלא כההיא וטעמא הוא דהתם דוקא הוא דנקרא שאין לו טענה כיון שבמה שטען שהיא של אבותיו כבר אתכחיש ואין לו זכות דלא יש לו כי אם החזקה שהחזיק בה דוקא אבל הכא לא אתכחש במה שאמר שהיא שלו דרך זה ואם כן נקראת חזקה שיש עמה טענה ודוק: הלכות נחלות

מגיד משנה בד"ה האשה אינה יורשת את בעלה וכו' ובאמת דסו"פ מי שמת דף קנ"ט משמע דהסבת נחלת האם לבן ילפינן שאינה בקבר מהסיבת האשה לבעלה אלמא שהיא מן התורה ע"כ לא ידעתי אמאי לא מייתי ממה שהביאו התם בדף קי"א וקי"ב ברייתות דילפי מקראי לירושת הבעל אלמא שהיא דאורייתא: ואפשר לומ' דמהתם הוה אמינא דקראי דמייתי אסמכת' בעלמא הם להכי מייתי מסו"פ מי שמת דילפי הסבת נחלת האם לבן שאינה בקבר מהסיבת האשה לבעל מדנאמרה הסבה בבן ונאמרה הסבה בבעל דמוכח להדיא דירושת הבעל דאורייתא מדקא יליף בלימוד הנז' ודוק

לח"מ בד"ה ומי שנתגרשה וכו' זה הלשון מוטעה וכצ"ל הר"א השיג על רבינו ז"ל מהירושלמי ואע"ג דהירושלמי פליג על גמ' דידן בודאי דהא הירושלמי קאמר אפי' בספק קדושין יורשה ומש"ס דידן בפרק האיש מקדש מוכח דספק קדושין אינו יורשה וכמ"ש ה"ה ז"ל מ"מ כוונת הר"א ז"ל נהי דבספק קדושין לא נקטינן בירוש' דש"ס דידן פליג עליה בהא אבל בספק גירושין דלא מצינו דפליג בש"ס דידן אמאי לא נקטינן כירושלמי דירושה

לח"מ בד"ה בעל שמתה אשתו וכו' קמ"ל דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אינו יורש אבל מלוה יורש ולהכי חילק בין הגיע זמנו מחיים דאשה ללא הגיע ע"כ פירוש דזה הוא אחר שבא הפסוק שממנו למדו בפ' יש נוחלין שאין הבעל נוטל בירושת אשתו שנפלה לאחר מיתתה דאל"כ תקשי למה אצטריך קרא הנז' הא ילפינן ממלוה דלא הגיע זמנו עד לאחר מיתה ואדרבה מלוה עדיפא דאע"ג דעדיין לא הגיע זמנו סוף סוף המלוה היא של האשה כשהיתה בחיים ואעפ"כ אינו יורשה כ"ש הירושה שנפלה לאחר מיתתה דבחיים לא היתה שלו כלל דאינו יורשה ולמה אצטריך קרא לירושה דלאחר מיתה אלא ודאי דכוונתו כך היא דהיינו שלאחר שבאו שני הכתובים של כופר ושל ירושת האשה והוא דאילו לא כתב כי אם כופר לא אתי מלוה שלא הגיע זמנו וירושה של אחר מיתה מינה דהוה אמינא דשאני כופר דלעולם הוי ראוי אבל אלו כיון דבשם המלוה והירושה יש בהם שאינן ראוי דהוא דהגיע זמנו ודנפלה בחיים יורשם להכי כתיב קרא בירושה וכופר לא אתי מיניה דהוה אמינא דהתם כיון דנפלה לאחר מיתת האשה מקרי ראוי אבל כופר דמחיים נעשה החבלה שהכופר בא על ידה הוה אמינא דנוטל להכי אצטריכו תרתי וכמ"ש שם התוס' יעו"ש ומבין שניהם ילפינן למלוה שלא הגיע זמנו ודוק

בא"ד נימא דאצטריך וכו' אבל בשאר נזקין שוה בעל לבכור ואינו יורש את המלוה ע"כ קשה לי על זה דאיך עלה על דעתו דהמקשה להקשות כך דא"כ למה אצטריך קרא דממנו ילפי בפרק יש נוחלין דאינו יורש ירושת אשתו הא אפי' מלוה דהגיע זמנו אינו יורש כדין הבכור כ"ש זה ולמה לא תירץ לו כך: ואין לתרץ דכוונת המקשה כך היא דמקרא אתא לדאם נפלה ירושה לאחר מיתה בין קרקע בין מעות אין לו משום דלא באה אלא לאחר מיתה וכדין הכופר וגם הבכור כגון זה שלאחר שמת אביו נפלה לאביו ירושה ודאי הוא דאין לו לא קרקע ולא מעות ויליף מפסוק זה. דזה אי אפשר דבשלמא במלוה יש חילוק בין גבו קרקע וכו' דזה מוחזק וזה אינו מוחזק כדי שנאמר דמלוה זו היתה מוחזקת אבל בירושה מה לי קרקע ירשתו מעות ירש דכולהו ראוי מקרי כיון שלא היתה שלה בחייה. ועוד דזה התירוץ לא יחול אלא לרבה דאמר דבבכור קרקע יש לו בא קרא לומר דגם קרקע אינו נוטל אבל לרב נחמן דאית ליה דקרקע לית ליה בבכור עדיין הקושיא במקומה עומדת דקרא זו איירי בקרקע

ועוד קשה לי על דבריו דאיך נימא דאצטריך קרא דאיש או אשה גבי כופר לומר דבין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו משום דאינו משתלם אלא לאחר מיתה ע"כ דבשלמא לרבה אתי שפיר אבל