שלל דוד קטז

שלקחתם מאת היתומים שהחזיק בהם כנ"ל דמשמע דאי טען הכי הויא חזקה כיון שאינה ידועה שהיא של אביהם כנ"ל ולזה השיג ואמר וכי משום קלא מבטלין מגו וחזקה דהיינו דהשתא מיהא הוא החזיק בהם אע"פ שלא אמר לקוחין הן בידי דמהניא חזקה כי האי כן נראה לי ועוד אית ליה מגו דאי בעי אמר שלי הם זה כוונת הראב"ד ז"ל לזה השיב ה"ה ז"ל לפי דעתו שהבין כך בדברי רבינו אע"ג שאין כוונת רבינו כמ"ש לעיל מ"מ השיב לפי דעתו ואמר דחזקה כי האי גרועה שאין מחזיקין בנכסי קטן אלא הכא דאין ידועה של אביהם לפי דעתו כנ"ל ולא מבטל לה כיון דהיא חזקה גרועה ומשום מגו דאי בעי אמר לא היתה מעולם של אביהם אלא שלי הם לזה אמר אם יחקר וכו' דהיינו דמגו כי האי לאו מגו הוא דמגו רעוע הוא כיון דיצא הקול ירא לומר שאינה של אביהם שמא יחקר וימצא כדברי הקול לזה אמר חוב יש לי עליהם

לח"מ בד"ה אכלה שני חזקה וכו' והתימה על הרב"י ז"ל שראה דברי הר"א וכתב ודברי ה"ה שדעת הרמב"ם כדברי הר"י האיי וכו'. ואנכי איש צעיר נלע"ד דכוונת רבינו כמו שכ' רבינו יונה דאם יצא הקול בחיי האב קודם שהחזיק ג' שנים לא מהני ודברי רבינו כך הם מתחלה כתב דאם החזיק מנכסי היתומים שנים רבות דהיינו שני ויצא הקול אפילו לאחר שאכלה ג' שנים ואינו נאמן דחזקתו אינה חזקה דאין מחזיקין בנכסי קטן וכיון שיצא הקול תחזור השדה דקלא כי האי מבטלין חזקה כמ"ש הרב המגיד ואחר כתב דאם אכלה שני חזקה בחיי אביהם וכו' דהיינו שאף ע"פ שיצא הקול לאחר מה שאכלה ג' נאמן כיון שחזקתו הפך אם אכלה בפני הקטנים משום דדוקא בפני הקטנים חזקתו אינה חזקה כמ"ש אבל אם אכלה בחיי אביהם דחזקתו חזקה נאמן במגו שיכול לומר לקוחה היא בידי וליכא למיחש לקלא דאפי' דאיכא עדים שהיא של אביהם כיון דאכלה ג' שנים אם החזיק בה כדין חזקה ונאמן במגו אבל אם יצא הקול בתוך ג' שנים הרי באותה שעה עדיין לא החזיק וליכא מגו וכיון שיצא הקול הוי כאילו המחאה והיה לו ליזהר בשטרו שמפני הקול לא הוזקק אביהם למחות והבינו כך בדברי רבינו משום דעל מה שכתב בתחלה אם אכלה בפני הקטנים דהוא ג' שנים כן נראה לי דאם יצא הקול דאינו נאמן ועל אופן זה קאמר אכלה שני חזקה בחיי אבוהון דנאמן אף ע"פ שיצא הקול דהיינו שילא הקול לאחר שלש שנים ומשמע הא אם יצא הקול בתוך ג' שנים לא מהני וגם הראב"ד שכתב נראה מדבריו אפי' יצא עליו קול שהיא של היתומים הוא באופן שאמרנו שיצא הקול אחר שאכלה ג' שנים ודוק

לח"מ בד"ה הבא מחמת ירושה וכו' וכל זה מתבאר בתשובת הרשב"א ע"כ שכתב שם הרשב"א שאם לא הביא ראיה שהוא יורש ולוקח מעמידין אותה ביד הראשון וכו' ויכול לטעון לפירות הורדתיו ואילו היה כאן היה מודה עד כאן דהיינו שכוונת הרשב"א היה שאף על פי שדר בה חד יומא אמרינן שיכול לומר לפירות הורדתיו ואילו היה כאן היה מודה ואם נפרש דראיית היורש היא שהוא קרוב המת שראוי ליורשו אכתי עדיין יכול לומר לפירות הורדתיו ואלו היה קיים היה מודה אבל אם תפרש שבאה לו בתורת הירושה אתי שפיר אלא דקשה לי דגם על זה אכתי נאמר לפירות הורידו וביני ביני מת וירש קרקעותיו ובתוכם קרקע זו שהיתה ביד אביו לפירות שסבר שהיא של אביו ומה מועיל לנו שבאה בירושה לידו

הלכה י"ד שהרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו' אבל פלוני מכר' לי והוא לקחה ממך ע"כ פי' לאו שהוא ידע בבירור שלקחה ממני שא"כ מה לן להעמידה בידו וכמ"ש רבינו בסמוך או שאמר לו בפני לקחה ממך אלא דהיינו שהמוכר אמר לי שהוא לקחה ממך והוא פשוט

לח"מ בד"ה הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו' ואינם מובנים לי. ולעד"ן דדברי הרי"ף כך הם דהיינו שהדין נותן כיון שהודה לו שזה של הוא וגם הוא לא לקחה ממנו הוה לו המערער ודאי והוא ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ותחזור. השדה להמערער ואז הולך המחזיק ותבע למוכר שאמר לו שקנאה ממנו להביא ראיה על קניינה ואם הביא ראיה הרי תחזור לו השדה ואי אית ליה פסידא בהאי דאודי ליה כגון שלא יש לו ראיה על קניינה ונמצא שהפסיד במה שהודה דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למזבן ארעא הבין דהיינו שסובר דמה דאפסיד אנפשיה הוא במה שקנה שדה זו שלא נאמר שאיהו דאפסיד אנפשיה במה שהודה שהוא שלו לפי שזה המערער אמר לו ואת לא מודית דהאי ארעא דידי הוא והוא לא רצה לשקר לומר לו איני מודה כדי שלא לעבור אף שלא פשע בהודאתו משום שלא רצה לשקר ואפי' שתק אית לן דשתיקה כהודאה דמי כיון שאמר לו ואת לא מודית וכו' דהיינו שאמר והרי אתה יודע שהיא שלי ושתק הוה ליה כהודאה וא"כ מצד זה לא פשע דאיהו דאפסיד אנפשיה במה שקנה שדה כזה שהיה לו שלא לקנות קרקע זו עד שיהיה למוכר ראיה ברורה שלקחו מהמערער זה כוונת הרי"ף וכך הבין ה"ה ז"ל ומה שכתב וכן נראה מדברי ההלכות לאו שדברי ההלכות ממש כדברי ויש מי שכתב שלדברי ויש מי שכתב דאיהו דאפסיד אנפשיה במה שהודה ולדברי ההלכות מה שהודה לאו פשיעה היא שלא היה לו לשקר אלא דאיהו דאפסיד אנפשיה שקנה שדה זו כנז' אלא שלענין זה שאין יכול הלוקח לחזור על המוכר שוים הם ודוק

בא"ד אך קשה וכו' אלא בחלוקה דבפני לקח ממך מאי איכא למימר עכ"ל כוונתו היא כיון שהטעם דהא דצריך שני חזקה ליש מי שפי' ראשון הוא משום כיון שהוא מודה שהיתה של המערער וגם מודה שלא לקחה הוא ממנו לא יש מגו עוד דקמא הוא דאית ליה מגו דהיינו דמהימנן ליה שאומר לקחה הוא במגו דאינה שלו אבל הא הוא מודה שלא לקחה ממנו וגם מודה שהיא שלו לזה הקשה אם כן היכא שאומר שבפני לקחה ממנו מהימנן ליה שקמא לקחה ממנו במגו דהוה אומר שאינה שלו: וראיתי להש"ך בסי' קמ"ו שכתב על דברי הש"ע בחלוקה זו שלא הוצרך לכתוב שבעינן שני חזקה גם בזה אלא היכא שהביא המערער עדים שהיתה שלו אבל בשאין