שלל דוד י

שזה בתחלה מוזהר שלא להכלימו אבל אם לא שמע מותר להכלימו שלא ברבים. ומה שכתב רבינו וכל שכן ברבים הוא קאי על מה שאמר קודם מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל. ואין הכוונה שאם לא ישמע לו מותר להכלימו ברבים ואח"כ ביאר לנו רבינו במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים. . והכוונה בזה שמצות תוכחה צריך בינו לבין עצמו ובנחת ובלשון רכה ואם דבר לו קשות ולא הכלימו לא עשה מצוה כתקנה אלא לא עבר על ולא תשא עליו חטא. כיון שלא הכלימו אבל אם דבר אליו קשות הרבה עד שהכלימו עבר על ולא תשא עליו חטא

פרק ז' דין ב' אבל בעל לשון זה שיושב ואומר וכו' פשט דברי רבינו במה שאמר אבל הכוונה דהוא צריך לבאר כוונת מה שאמר והוא המספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת. אלא שתכף אמר אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו וכיון שפסק דבריו לומר על האומר שקר שהוא נקרא מוציא שם רע על חבירו אמר אבל וכו' דהיינו מה שאין כן על מה שקראתיו לשון הרע. ופירש היכי דמי שזה שיושב כך וכך עשה פלוני וכו' על זה אמר הכתוב יכרת ה' כל שפתי חלקות וכו' כן נראה לפי קוצר דעתי

השגת הראב"ד א"א לא אלא קשה הראשון מן השני שהראשון הוא תליתאי והורג נפשות והשני תנין ואינו הורג אלא את עצמו ע"כ נראה לי פירוש דבריו על מה שכתב רבינו יש עון גדול מזה שהוא גדול מן עון הרכילות אמר על זה שאינו כן שהרכילות הוא גדול שהוא לשון הרכיל שהוא שלישי. דהיינו שהוא הולך אצל אחד ואומר לו כך אמר פלוני כך שמעתי על פלוני שרוצה לעשות לך רעה יקום המקבל רכילות זאת ויהרוג לאותו פלוני שרוצה לעשות לו רעה ויקומו קרוביו ויהרגו לההורג ולהאומר לו שהוא גרם להריגת פלוני. אבל בלשון הרע שאינה רכילות אלא אומר פלוני מעשיו כך שאין לו שייכות להשומע ולא יש בזה הענין אלא שנים האומר ומי שנאמר עליו בזה אינו הורג אלא את עצמו הוא האומר שהוא מגנה אותו. ואין שייך בזה שיעמדו קרובי הנהרג ויהרגו את ההורג שהוא גרם לעצמו שהוא גינה אותו וביזה אותו לא כן המקבל הרכילות עד שעמד והרג בודאי שיעמדו קרוביו ויהרגוהו שיאמרו לו למה תקבל רכילות עד שתקום ותהרוג וג"כ יאמרו לראשון למה תעשה רכיל עד שנהרגו על ידך שנים ויהרגוהו שהוא הגורם במיתת השנים

דין ב' אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו וכו' עיין למרן הכ"מ שתמה על רבינו שלמה לא כתב רבינו כרבא דאמ' כל מלתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא

ונלע"ד כיון דאמרו ליה כל שכן חוצפא ולישנא בישא שזאת סברא היא אמתית אף ע"ג דאמר להו אנא כרבי יוסי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי הוא לא השיב לסתור הך סברא אלא משום דס"ל כרבי יוסי. וכיון שלא סתר הך סברא עבדינן הכי: הלכות תלמוד תורה

דין ב' כשם שחייב אדם ללמד את בנו וכו' א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו ע"כ כתב מרן בכ"מ בן בן בנו נ"ל פשוט דקודם דנקט בן כנו וה"ה לבן בן בנו ולא ה"מ למכתב והודעתם לזרעך דה"א בנות בכלל ע"כ. וקשה לי דאיך שייך לומר דבנות בכלל והא קרא כתיב בניכם ולא בנותיכם. ועוד דהא צריך לכתוב והודעתם לבניך' ולבני בניך כדי להקדים בנו לבן בנו: ונראה לי דאי כתב לזרעך דהוא משמע אפי' בנות א"כ מוכרח לומר דמה דכתיב את בניכם הוא להקדים בנו לבן בנו אתא ולהקדים בן בנו לבן חבירו. הוא הכי דרשינן כיון דמפי השמועה למדו ושננתם לבניך אלו תלמידך שהתלמידים קרויים בנים. א"כ למה נצטווה על זרעו אלא כדי להקדים זרעו על זרע חבירו שכך כוונת דברי מרן הנז' אלא שקשים דברי מרן אלו דמשמע דחייב ללמד את בן בן בנו כמו בנו ובן בנו עד שלדין הקדמה הוא קודם נמי דמאי דנקט בן בנו וה"ה לבן בן בנו ע"כ. וקשה שבגמ' אמרו כגון זבולון בן דן וכו'. דלפי התירוץ משמע דכשאמרו עד היכן. הכוונה עד כמה דורות חייב. ואמרו עד אבי אביו דוקא וליכא למימר דהתם איירי בחיוב שרמי עליו ללמדו דעד בן בנו רמי עליו בחיובא. ומשם והלאה הוא מצוה דלא יהיה אלא בן חבירו אלא לענין קדימה היכא דבאו שניהם ללמוד יקדים את בן בן בנו. ודייק רבינו לכתוב לשון חיוב בבנו ובן בנו. ובלמוד התלמידים כתב לשון מצוה דזה אינו דהא רבינו נקט על בנו ועל בן בנו אח"כ לשון מצוה שכתב א"כ למה נצטווה על בנו ועל בן בנו להקדים וכו' דהוא רוצה לומר שלמה צריך הציווי בהם כיון שמצוה על החכם ללמד בן חבירו תורה. באלו בודאי שצריך ללמדם אלא להקדים בנו לבן בנו דהיינו היכא שבאו יחד ללמוד שמקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חברו. אבל בענין החיוב הם שוים. וכיון שכן נמצא דמ"ש מרן דקודם דנקט בן בנו וה"ה לבן בן בנו הוא משמע דגם בן בן בנו חייב ללמדו תורה. וגם ממה שכתב ולא ה"מ למכתב והודעתם לזרעך דה"א בנות בכלל. משמע דשוים בחיוב הלימוד דכמו דחייב ללמד בן בנו ג"כ חייב ללמד גם את בן בן בנו. וזה דלא כמ"ש בגמ' עד אבי אביו דוקא. הן אמת דדברי הגמ' שאמרו אבי אביו דוקא קשים דאיך שייך לומר כך. והא בהך ברייתא דספרי שהביא רבינו דבניך אלו תלמידך שאפי' בן חבירו חייב ללמדו תורה כ"ש בן בן בנו ומוכרח לומר דמה שאמרו בגמרא עד אבי אביו דוקא דלא כהך ברייתא ורבינו פסק כהבריית'