שלל דוד קד

דינו כדין המלוה וכשם שאין טוענין למלוה טענת צררי וגובה מן היתומים הגדולים כיון שיש שטר בידו כך אין טוענין לערב אע"פ שפרע מעצמו עכ"ל משמע דכיון שכתב לי התקבלתי אף בלוה אינו יכול לטעון פרעתי כיון שזה נקרא שטר בידו אינו יכול לטעון פרעתי נגד השטר וכן נראה מדברי הלח"מ שכתב לקמן בדיבור זה וז"ל ולפי פירוש הרמב"ן הפי' הוי בשלמא לרב הונא התקבלתי הוי כשטר וכו' יעו"ש משמע שלדעת הרמב"ן פשיטא ליה לש"ס דזאת הברייתא כיון שכתב התקבלתי הוי כשטר וא"כ אף בלוה עצמו אינו יכול לטעון פרעתי כיון שהוא שטר וא"כ הא דכ' הרמב"ן אבל השתא דמיירי ביתומים קטנים וחייב מודה וכו' הוא לפי פירוש המפרשים דמפרשי לה ביתומים קטנים וגרסי בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע משכחת לה בשחייב מודה דלא תקשה דברי אדבריו שכך נראה שהקש' לפי סברת המפרשים והשיב לפי סברתם וכעת אין לי חידושי הרמב"ן לראות הדברים במקומן כיצד הם ודוק

המגיד בד"ה האומר לחבירו ערבת לי וכו' אלא שאם כתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקומו ע"כ עיין להסמ"ע סי' ק"ל ס"ק י"ג שמפרש לדברי המגיד זו כיון שכ' לו התקבלתי סגי לומר שהוא עומד במקומו ולפי זה פירוש ונתן לו זכותו דהיינו כיון שכתב לו התקבלתי ונתן לו זכותו במ"ש לו התקבלתי סגי אבל הש"ך סובר כדעת ה"ה שר"ל שכתב לו התקבלתי ונתן לו זכותו דהיינו שהקנה לו השטר בכתיבה ומסירה וכו' יעו"ש שהאריך שם וקשה לי על זה דאם הוא בכתיבה ומסירה למה צריך לכתוב התקבלתי וכי תימה שכוונתו לומר דלא סגי התקבלתי אלא צריך כתיבה ומסירה זה אינו דדברי הרב המגיד בל' שלילה קאמר לה והיה לו לומר בלשון חיוב שכך צריך לכתוב בלשון זה דאפי' כתב לו התקבלתי צריך בכתיבה ומסירה וגם דברי הר"ן שהביא ב"י ג"כ כמ"ש ה"ה דבשלמא דברי רבינו ודברי הרמב"ן בחידו' ומהרש"ל והפוסקי' שהביא המבי"ט כולם אמרו דבריהם בלשון חיוב דהיינו שכך דבריהם דלא מהני התקבלתי אלא צריך כתיבה ומסירה אבל ה"ה והר"ן כתבו שאם כתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקומו ודין הערב כדין המלוה הרי להדיא דבלשון שלילה קאמרו לה וא"כ לפי סברתו למה צריך התקבלתי בכתיבה ומסירה סגי אלא ודאי כמ"ש ומ"ש ה"ה ופשוט הוא דלא יגרע כח הערב מאניש דעלמא דמינה דקדק הרב ש"ך כסברתו וז"ל ואי בהתקבלתי לחוד סגי ודאי לא סגי באניש דעלמא אלא בקנין שטרות עכ"ל לפעד"ן דהכרח זה אינו הכרח לפי שכך כוונת ה"ה דהיינו אם כתב לו התקבלתי הרי כאילו נתן לו זכותו בידו ולא גרע מאניש דעלמא שאם נתן לו הרשאה אינו יכול לטעון פרעתי כאילו הוא המלוה אף כאן כיון שכתב לו התקבלתי הו"ל כאילו הרשה אותו ולא יהיה גרע מאניש דעלמא ודייק בלישניה ה"ה שכתב שהרשהו המלוה דמשמע דמשום הרשאה נקט לה ולא משום קנין שטרות ודוק

פרק כ"ז המגיד בד"ה אבל כל השטרות שחותמיהן עכ"ום וכו' והוא ז"ל גורס ומגבי מבני חרי ובשעת הלואה הוא לפי גירסא זו בהכרח דאי בשטר מכר לא גרע ממוכר שדהו בעדים שגובה מהמשועבדים ע"כ פירוש שהרב המגיד ז"ל ראה שמה שהכשירו חז"ל שטר העולה בערכותיהם הוא דוקא של מכר ושל חוב וטעמא הוא משום דלאו שטרי אקנייתא נינהו כדי שנאמר עליהם שהם חספא בעלמא שמזה פסלינן לשטרי אקנייתא אבל שטרי מכר וחוב שטרי ראיה הם ואפי' תסלק שטרא כמאן דליתיה נשארו העדים והאמינו חכמים ז"ל לערכותיהם משום דלא משקרי דלא מרעי נפשייהו נמצא הם כמו עדי ישראל ודברים אלו נגמרים בעדים לבד בשביל כך אמר הא דאינו גובה אלא מבני חורין הוא דוקא בשטרי הלואה שצריך שטר כדי לגבות מהמשועבדים והכא חשבינן כאילו ליכא שטרא אלא עדים דוקא ואנן קי"ל דבהלואה בעדים לבד אינו גובה אלא מבני חורין ואע"פ שרבינו בתחלת הפרק איירי בשטרי מכר והלואה ועליהם שניהם כתב גובה מבני חורין אפ"ה מכח הראיה הנז' אמרינן שודאי דלרבינו לא איירי במכר והא שכ' דגובה מבני חורין אלא דוקא בשטרי הלואה וא"כ הא דכתב רבינו ז"ל שהרי לא ידעו הלקוחות מה שנעשה בעכ"ום פירוש שלכאורה צריך לגבות ממשעבדי אפי' בהלואה ואפי' חשבינן דליכא שטרא משום דהטעם הוא שלא לגבות ממשעבדי היכא דליכא שטרא הוא משום דלית להו קלא דמאן דיזיף בצנעה יזיף אבל בשטר יש לו קול הואיל ואינו חושש לכתוב שטר עדים מפקי לקלא כמ"ש רבינו בפי"א מהלכות אלו והמגיד ז"ל יעו"ש אבל הכא כיון שלא חשש לכתוב שטר אע"ג דלא חשבינן ליה לשטרא אלא אמרינן כמאן דליתיה דמי כנ"ל סוף סוף טעם השטר איכא דהיינו שהעדים מפקי לקלא דהא איכא קלא ועדים כשרינן להו כנ"ל אם כן צריך לגבות מהמשועבדין דבשלמא במתנה וביוצא שעיקר הקנין הוא בשטר כיון דאמרינן שהוא חספא בעלמא ליכא במה יקנה אבל הכא ליכא האי טעמא וצריך לגבות מהמשועבדים לזה כתב רבינו שאין לו קול לפי שאין יודעין הלקוחות מה שנעשה בעכ"ום פי' הכא בהלואה ליכא קול כיון דבהלואה דמאן דיזיף בצנעה יזיף וכשיהיה בשטר העדים מוציאין הקול והכא כיון שהוא נעשה בעכ"ום לא מפקי לקלא העכ"ום ולא ידעו הלקוחות מה שנעשה בעכ"ום וזה דוקא בהלואה בהצטרפות משום דמאן דיזיף בצנעה יזיף אבל במכר כיון דמאן דמכר בפרהסיא מוכר אפי' נעשה בעכ"ום יש לו קול כך סובר הרב המגיד בדברי רבינו ז"ל אבל הש"ך בסי' ס"ח ס"ק ד' כתב שרבינו ז"ל איירי גם במכר ואע"ג דקי"ל דהמוכר שדהו בעדים וכו' היינו דוקא בעדי ישראל שמוציאין הקול של המכר אבל בעדי עכ"ום אפי' במכר דמאן דזבין זבין בפרהסיא אפ"ה עדי עכ"ום לא מפקי לקלא ולא ידעו הלקוחות מה שנעשה בעכ"ום דלא כה"ה יעו"ש

הרמב"ם הלכה ב' שטר שעדיו עכ"ום הרי זה גובה מבני חורין ע"כ ואע"ג ששטר שנמסר לפני עדי ישראל אף ע"פ שאינם חתומים בו כתב רבינו בפי"א מהלכות מלוה ומרן בס"ס מ' דנקרא שטר גמור וגובה בו מהמשועבדים הכא שאני כיון ששטר של גוים הוא