שערי בנימין צא

שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הא חדא ועוד הקשו הלא ר"ג אמר לקמן דאא"א דשא"ש ופריך הש"ס מהמטמא והמדמע והמנסך ומה קושיא משם הא מכי אגבי' קניא וכו' ורצית אתה לומר כיון דר"ה מיירי בישראל מומר דסתם מחשבתו לע"ז וא"כ כיון דאמרינן בב"ק צ"ז דכי מטא זמן איסורא ודאי מייאש א"כ י"ל דבאמת גם רש"י מודה דלא קנה בהגבהה והכא היינו טעמא דיכול לאסור כיון שהישראל רואה שהגביה הבהמה לעבוד ע"ז א"כ ודאי מייאש ורב סבר דיאוש קונה א"כ יכול להיות דגם ר"ח סובר כרב דיאוש לחוד קנה וא"כ קנה ביאוש משא"כ גבי ניסוך דהתם איירי בע"כ שלא הי' בעל היין בשעת הניסוך לפי מה דאמרינן בגמרא גיטין דמש"ה בשוגג פטור כדי שיודיעו דהא עומד ורואה ויודע אלא ודאי ע"כ מיירי דלא הי' בעל היין בשעת ניסוך וא"כ לא שייך לומר הסברא דכיון דמטא זמן איסורא ודאי מייאש ויאוש של"מ קיי"ל דלא הוי יאוש וא"כ א"ש כוונת רש"י דאין כוונת רש"י דבהגבהה קניא רק כוונתו דקניא ביאוש משא"כ התם לגבי ניסוך לא הוי יאוש כיון דבעל היין לא הי' בשעת מעשה כלל ע"כ פריך הגמ' שפיר על ר"ג מהמשנה דהמטמא כן תוכן דבריך. הנה דבריך ליתא מכמה טעמים חדא מי הגיד לך כי דינא דר"ה איירי דוקא שהי' בעל הבהמה בשעת מעשה דלמא כמו שהוכחת אתה דבניסוך מיירי שלא הי' בעל היין בשעת ניסוך ה"ה הכא מיירי דלא הי' בעל הבהמה בשעת הגבהה וא"כ לא הי' יאוש דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ועכ"פ ר"ה סתמא קאמר היתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז דמשמע דאין חילוק אם הי' הבעלים בשעת מעשה אם לא. ומה שכתבת והבאת בשם ספר תולדת אברהם דר"ה סובר יאוש כדי קנה הן אמת דבתחלה עלה בדעתי ג"כ כן כיון דר"ה הוא תלמידו של רב ורב סובר בפירוש דיאוש כדי קנה א"כ מסתמא דגם ר"ה תלמידו סובר כן אך עיינתי אח"כ בסוכה (דף למ"ד) אמר רב הונא הני אוונכרי כתב רש"י דרב הונא סובר דיאוש גרידא לא קנה לחד פירושא ומה שכתבת דהגמ' מוקי להא דר"ה בישראל מומר טעית דהגמ' מוקי כן אליבא דר"נ דמנסך מיירי בישראל מומר אך התוס' כאן לפני עכו"ם כתבו דר"ה מיירי בישראל מומר אבל הרשב"א כתב דהא דר"ה מיירי בישראל גמור ועכ"פ כולם מודים דדינא דר"ה מיירי ג"כ בישראל וא"כ בישראל ודאי לא שייך לומר כדבריך כיון דמטא זמן איסורא כיון דאין מחשבתו לע"ז וגם עיקר הוכחות שלך דמיירי שלא הי' בעל היין בשעת ניסוך ובאמת זה טעות הלא רש"י בד"ה כדי שיודיעו כתב וז"ל כדי שיודיעו אי דימע וכו' הרי לפי דברי רש"י לא קאי כלל הטעם כדי שיודיעו רק על המטמא והמדמע ועוד אפי' אם נימא דהטעם כדי שיודיעו היינו משום דלפעמים יוכל להיות שלא הי' בעל היין בשעת מעשה ואם יהי' חייב בשוגג אז לא ילך להודיע ע"כ אמרו סתם דבשוגג פטור כדי שיודיעו ולא נתנו דבריהם לשיעורין באופן שכל דבריך לא יספיקו ב' קו' התוס' הנ"ל

ונ"ל בישוב קו' התוס' הללו בחדא מחתא דהנה אנן קיי"ל להלכה דאדם אוסר דשא"ש מיהו ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי בעלמא קמכוין ומקור הדברים מהסוגיא שם (דמ"א ע"א) ר"נ ורב עמרם ור' יצחק אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי בעלמא קמכוין והנה לא חלקו הפוסקים בין אם הגבי' הבהמה תחלה או לא ולכאורה ק"ל מנ"ל זה דלמא לא פליג ר"נ רק על מה דמיירי ר"ה דהיתה בהמת חברו רבוצה לפני ע"ז שלא הגבי' תחלה ואף אם נאמין לו ששחטה לע"ז ג"כ פטור השוחט מלשלם כיון דמתחייב בנפשי' אמרינן קלבד"מ וכיון דיודע דיופטר מלשלם שפיר שייך לומר דלצעורי קמכוין שבזה מצער לחברו שגרם לו היזק ואעפ"כ הוא יופטר מלשלם אבל אם הגבי' תחלה הבהמה ע"מ לשוחטה אח"כ לע"ז אז נתחייב בתשלומין מעת שהגביהו וחיוב מיתה בא אח"כ וכדאמרי' שם בגיטין (דף נ"ג) גבי ניסך מכי עידני' דאגבי' קני' ומתחייב נפשי' לא הוי עד שעת ניסוך וא"כ אם נאמין לו שיתחייב לשלם א"כ לא שייך לצעורי ממ"נ אם נאמין לו יתחייב לשלם ואין כאן הפסד לחברו ואם לא נאמין לו א"כ הבהמה אינה אסורה כלל וא"כ אינו מצער את חברו וא"כ יוכל להיות דבכה"ג שהגבי' אותה תחלה גם ר"נ מודה לר"ה כיון דליכא לצעורי אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ומנ"ל להפוסקים לסתום סתם דבכל ענין שייך לצעורי ולא חלקו בין הגבי' תחלה או לא ונ"ל שיצא להפוסקים כל זה דהנה הגמ' פריך שם על ר"נ דאמר דבישראל לצעורי קמכוין מהא דתנן המטמא והמדמע והמנסך ומשני ה"נ בישראל מומר וקשה מדוע צריכין לדחוקי דמיירי בישראל מומר ולא אמרינן דבמנסך הרי הגבי' תחלה ונתחייב בתשלומין א"כ לא שייך לצעורי ובשוגג פשיטא דלא שייך לצעורי א"ו דס"ל לר"נ דבכל ענין אמרינן לצעורי קמכוין אף היכי דחייב בתשלומין והא דפריך כן הש"ס לרב נחמן בפשיטות הלא י"ל דמודה דהיכא דנתחייב בתשלומין תו לא אמרינן לצעורי וי"ל דהש"ס הוכיח כן מדברי ר"ג גופא דאף היכא דחייב בתשלומין ג"כ שייך לצעורי דהרי ר"נ אמר אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי קמכוין הרי שמחלק ר"נ רק בין ישראל לעכו"ם והרי בעכו"ם ודאי חייב לשלם בעד הבהמה תמיד אף אם לא הגבי' תחלה דהרי בנכרי לא שייך קלבד"מ כמ"ש התוס' במס' ערובין (דפ"ב) וא"כ כיון שהנכרי חייב לשלם תמיד קשה מה איריא דנכרי יכול לאסור ולא שייך לצעורי מחמת שהוא נכרי הרי אף בישראל גופא היכא דחייב לשלם לא שייך לצעורי והו"ל לחלק בישראל גופא בין אם חייב לשלם או לא או עכ"פ הו"ל למנקט שניהם ומדנקט רק נכרי משמע דאם הוי ישראל ואינו מומר שהוא בכלל נכרי תמיד אמרינן לצעורי קמכוין אף היכא שחייב לשלם וא"כ כיון שכן סובר ר"נ לכך פריך הגמ' שפיר מהמשנה דהמטמא והמדמע והמנסך: