שערי בנימין ט

דהביא הר"ן במס' נדרים (דף כ"ט ע"ב). דבהקדש אמרינן אמירה לגבוה מהני אפילו אם אמר תקדש לאחר שלשים יום דאינו יכול לחזור בתוך למ"ד יום משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי אף ע"ג דבכה"ג בחולין אם אמר תקנה לאחר למ"ד יום יכול לחזור בתוך למ"ד מ"מ בהקדש בכה"ג יכול לחזור. ועיי"ש בר"ן ד"ה הכא שאני דאמירתו לגבוה וכו'. כתוב וז"ל. וא"ת ותהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר בי'. כיון דלא חייל הקדש עד למ"ד יום. דנהי דאמרינן בכתובות ובמציעא משוך פרה זו ולא תקנה לך עד לאחר שלשים דאי קיימא באגם לא קנה ובעומדת בחצרו קנה היינו דוקא בשלא חזר בו בנתיים. אבל חזר בו ודאי אפי' עומדת בחצרו מצי למיהדר בי' כיון דלא קני' עד לאחר למ"ד יום ולגבי' נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי למיהדר בי'? ויש לומר דכי אמרינן כמסירתו להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמאן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום דמי כלומר דלא מצי הדר בי'. והיינו דמחדשין השתא דמעיקרא נמי הוי סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכו' אלא דמעיקרא לא הוי ס"ל דעדיפי טפי אמירה לגבוה ממסירה להדיוט אבל במסקנא מחדשין דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט. דהיינו במעכשיו. ומהא שמעינן האומר סלע זו לצדקה לאחר למ"ד יום דלא מצי הדר בי'. דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי ע"כ לשון הר"ן. וא"כ יוכל להיות דגם דעת התוספת כסברת הפוסקים שהביא הר"ן וא"כ ה"ה לענין תכ"ד ג"כ אמרינן אף דבמסירה להדיוט גופא יכול לחזור בתכ"ד מ"מ באמירה לגבוה אינו יכול לחזור בתכ"ד זה יש לומר. אמנם עדיין לא ברור לי הדמיון הזה דלמא דוקא לענין זה חשיב אמירה של גבוה יותר ממסירה להדיוט. דוקא לענין שאינו יכול לחזור בתוך למ"ד יום אם הקדיש לאחר למ"ד יום והיינו מטעם דאמרינן שההקדש מעכשיו חל כמו שביאר הר"ן בפירוש דדמי כמסירה במעכשיו. משא"כ לענין תכ"ד מנ"ל לומר כן. לכן העיקר כדעת הקצה"ח ולקמן אי"ה נדבר עוד מזה בארוכה

אמנם לולי דמסתפינא. אמרתי לחדש דבר חדש לתת טעם לפסק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מדוע בהקדש תוכ"ד לאו כדבור דמי ואינו יכול לחזור משום דמצינו דבהקדש כתיב כל נדיב לב עולת ומזה ילפינן דהקדש נגמר במחשבה גרידא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה י"ב וז"ל. בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום. אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב. כיצד גמר בלבו שזה עולה או שיביא עולה ה"ז חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדיבת לב יתחייב להביא וכו' עכ"ל. מטעם זה פסקינן בש"ע חו"מ סימן רי"ב סעיף ח' קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא בשפתיו כלום כיון שגמר בלבו ובמחשבתו הוי הקדש אלא שלענין צדקה אם נגמר במחשבה יש שם בש"ע שני דיעות אי ילפינן צדקה מהקדש דהוי חולין מקדשים או לא עיי"ש. עכ"פ בהקדש ליכא שום חולק וכ"ע מודו דנגמר במחשבה א"כ תו ליכא למימר תוכ"ד כד"ד ויכול לחזור דהא כבר נגמר במחשבה עוד טרם שהוציא הדבור הראשון. רצוני לומר דבשלמא בדבר שנגמר רק בהדבור הראשון וא"כ כיון דתוכ"ד חוזר הוי הדבור הראשון כמאן דליתא אבל כאן כיון בעוד שלא יצא הדבור רק נגמר במחשבתו כבר נעשה הקדש וא"כ האיך שייך לומר תוכ"ד כד"ד. ודוק כי הוא סברא חדשה ונפלאה

וזה נלפענ"ד מדויק בדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכתב בפט"ו מהל' מע"ק והעתקתי אותו בפתח דברינו וז"ל. ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו תכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כ"ד עכ"ל

והנה נודע דרכו בקודש של הרמב"ם ז"ל שלא להוסיף מדעתו ולשנות דברי הגמרא וכאן שינה רבינו ז"ל לשון המשנה דבמשנה נאמר סתם ואם משאמר ולדה וכו' והרמב"ם הוסיף דברים וכתב ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו וכו'. שלכאורה אך שפת יתר הוא. ובה' תמורה שינה לשונו עיין בק"א והיינו בתמורה או שלא נגמר במחשבה או כמ"ש הטעם הקצה"ח

אך לפי הנ"ל מיושב הדק היטב לשונו לשון הזהב דכתב כיון שגמר בלבו וא"כ כבר נגמר ההקדש והוציא בשפתיו ג"כ תו לא שייך למימר דתוכ"ד כדבור דמי לכן מסיים אעפ"י שחזר בו תוכ"ד וכו' שאין חזרה בהקדש ואפי' בתוך כ"ד עכ"ל והיינו מטעם הנ"ל. ודוק היטב כי הוא דבר חדש

אך קשה לי ע"ז כיון דאמרינן דעיקר טעמא דהרמב"ם דבהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד משום דנגמר במחשבה א"כ הרי תרומה דישנו ג"כ במחשבה וכמו שאמרינן בריש פרק שני דקדושין ואטו גם בתרומה נאמר דתוכ"ד לאו כד"ד ואינו יכול לחזור זה לא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים לומר כן לכן הסברא הנ"ל שאמרתי תולה באויר ואין לה על מי לסמוך

ולכאורה מצאתי ראי' עצומה לדברי אלה דגם בתרומה כיון שנגמר במחשבה אמרינן בי' תוכ"ד לאו כדבור דמי ממשנה דדמאי שהבאתי לעיל דאמרינן שם הי' לפניו שתי כלכלות של טבל ואמר מעשרות זו בזו הראשונה מעושרת. של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת. מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה קרא שם. עכ"ל המשנה וכתב שם התוי"ט דה"ה לתרומה ג"כ הדין כן ושם מעשרות כולל כל המתנות עיי"ש והקשה בספר תוספת דרבנן להרב המובהק מו"ה ישראל יעקב אלגזי זצוק"ל באות תוך כדי דבור קושיא עצומה דמשמע מדברי המשנה דאם אמר של זו בזו ושל זו בזו הוי רק הראשונה מעושרת וכן כתב התוי"ט והקשה הגאון הנ"ל נהי דהוי חזרה כיון דלא אמר בבת אחת וכמו שכתבתי לעיל מ"מ הא קיי"ל בכל התורה כולה דתוכ"ד כדבור דמי ויכול לחזור וא"כ אמאי