שערי בנימין י

לא מהני מה שאמר בתוך כ"ד ושל זו בזו ולהוי שניהם מעושרות והיא קושיא עצומה עיי"ש מה שמתרץ. ולפי הנ"ל מיושב דגם בתרומה כיון שנגמר במחשבה דמי להקדש ואמרינן בי' תוכ"ד לאו כד"ד ולא מצי לחזור בתוך כדי דבור לכן אפי' אמר בתוכ"ד ושל זו בזו לא מצי לחזור והוי רק הראשונה מעושרת ודו"ק היטב. אבל עדיין א"א לומר כן אליבא דהרמב"ם דהרי הרמב"ם בעצמו בפירוש המשניות שלו בפ"ה דתמורה. חשיב ששה דברים דאמרינן בהם תוכ"ד לאו כדבור דמי ולא מצי לחזור. ואלו הם. מקדיש ומומר ומגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש. וכן הברטנורא שם כתב כמו כן ואי הרמב"ם יסבור כמו שבארתי דגם בתרומה כיון דישנו במחשבה ג"כ תוכ"ד לאו כדבור דמי. הי' לו לחשוב גם תרומה והוי שבעה במספר. א"ו דליתא וצ"ע בזה

עד כה ביררנו דדעת הרמב"ם אמת. דבהקדש תוכ"ד לאו כדבור דמי. וכן העלו כמה אחרונים לדינא ומזה אין לזוז

ולענין החלוקה השני'. אם גם בצדקה אמרינן תוכ"ד כ"ד או לאו. דבר זה הוא שאלת האחרונים. ואברר הדבר כיד ד' הטובה עלי

דלכאורה תליא דין זה, אי אמרינן בצדקה תוך כ"ד כד"ד או לא בב' דעות אשר הובא בחו"מ סימן רי"ב סעיף ח'. אי ילפינן צדקה מקדשים או לא. אי אמרינן דדעת הפוסקים דילפינן צדקה מקדשים לענין שנגמר במחשבה א"כ ה"ה גם לענין זה נלמוד צדקה מקדשים דכמו בקדשים תוכ"ד לאו כד"ד ואינו יכול לחזור ה"ה לענין צדקה, ואי לא ילפינן צדקה מקדשים לענין מחשבה דחולין מקדשים לא ילפינן ה"ה לענין תוכ"ד נמי. ואמרינן בצדקה דדמי לכה"ת כולה דאמרינן תוכ"ד כדבור דמי ויכול לחזור

ובפרט למה שחדשתי לעיל. דעיקר סברת הרמב"ם שסובר דבהקדש תוכ"ד לאו כד"ד משום דנגמר במחשבה פשיטא דתלוי בב' דעות שבש"ע הנ"ל וחדא טעמא להו אי ילפינן חולין מקדשים. דהיינו צדקה מהקדש, וכמו שהקדש נגמר במחשבה כמו כן צדקה. א"כ בודאי כיון שגם צדקה נגמר במחשבה ממילא אמרינן בה תוכ"ד לאו כד"ד. אבל אי אמרינן כהדעה שהובא בש"ע הנ"ל דבצדקה לא נגמר במחשבה דלא ילפינן חולין מקדשים. א"כ כיון שאינו במחשבה פשיטא דלא אמרינן בצדקה תכ"ד לאו כד"ד אלא יכול לחזור דזיל בתר טעמא וכ"ז הוא לפי הטעם שכתבתי דעיקר דעת הרמב"ם בהקדש משום שנגמר במחשבה

אך ראיתי בקצה"ח סימן רנ"ה סק"ב אחרי שהביא דעת התוספת דמש"ה בהקדש לא מהני חזרה בתוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי כתוב וז"ל אמנם נראה בהקדשות שלנו דלא הוי לא קדושת הגוף ולא קדושת בדק הבית אלא לעניים וכמבואר בטור וש"ע סימן צ"ה ובנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואינו עושה קנין אלא דצריך לקיים נדרו. ומשום דכתיב בפיך זו צדקה א"כ לא עדיפא מנזירות דמהני חזרה תוך כדי דבור עכ"ל הקצה"ח

והנה מאי דפשיט להקצה"ח ד דבנודר לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. לדידי מבעיא טובא ודבר זה נפתח בגדולים והוא ספיקא דרבוותא קדמאי ולא ידעתי האיך פשיטא כ"כ להקצה"ח דקיי"ל דאמירה לגבוה גבי צדקה לעניים לאו כמסירה להדיוט דמי אלא דמחויב לקיים מטעם נדרו

הן אמת דהרא"ש בפירושו לנדרים בסוגיא דבר פדא על הא דאמרינן שם אפי' למ"ד התם חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כתוב הרא"ש שם וז"ל דאמירה לגבוה וכו' וחייב לקיים כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר בי' עכ"ל. אך כוונת הרא"ש הוא כפשוטו דיש לומר דעיקר טעמא דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא משום דהוי כמו נדר מקרא מוצא שפתיך וא"כ ה"ה נמי בצדקה דאמרינן בפיך זו צדקה הוא ג"כ מש"ה אמרינן אמירה לגבוה

ולבבי לא כן ידמה. ולדעתי דגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי דכבר הבאתי לעיל דברי הר"ן בסוגיא דבר פדא שכתוב בתוך הדברים וזה לשונו, והיינו דמחדשין השתא דמעיקרא נמי הוי סבירא לן דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא דמעיקרא לא הוי ס"ל ד דעדיפא טפי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל במסקנא וכו' דאמירה לגבוה אפילו בלא מעכשיו מהני כמסירה גמורה להדיוט וכו' ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר למ"ד יום דלא מצי הדר בי' דאמירה לגבוה כמסירה גמורה להדיוט דמי. אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דכי אמר הכי ה"מ אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ולאביי דס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי. מוקמי ברייתא כפשטא. ונהי דתקשה לרבא תרווייהו בקדושת דמים למ"ל. אפשר דדחיק נפשי' למימר זו ואצ"ל זו קתני הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"מ במסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא דאי אפשר שתקנה יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר הרי זה עולה לאחר למ"ד יום יכול לחזור בו. ופלוגתא הוא בירושלמי. עכ"ד הר"ן העתקתי כל דברי הר"ן כי יהי' נ"מ למה שאכתוב לקמן אי"ה וא"כ מדברי הר"ן מוכח בפירוש דגם בצדקה לעניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי

הן אמת שהרשב"א בתשובה סימן תקס"ג העלה לפסק הלכה דלא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא דוקא בהקדש גמור אבל לא בצדקה לעניים עיי"ש. אך הדרכי משה ביו"ד סימן רנ"ח כתוב שרבים חלקו על הרשב"א וכן פסק הטור והש"ע שם בפירוש דגבי עניים נמי אמרינן דאמירתו כמסירתו עיי"ש בסימן רנ"ח וכן דעת הרי"ף בריש פ' שור שנגח דו"ה שאמר יש דבעי למיפשט מהאי סוגיא דאדם יכול לחזור אם נדר לעניים ואינו כן וכו' ועיי"ש בבעה"מ ובהרמב"ן שם. ועיין בש"ך סימן ס"ו סק"ב מה שהביא משם הריטב"א דאמרינן ג"כ דאמירה לעניים כמסירה עיי"ש: