שערי בנימין פו

טעם חדש דהא דתרומה ביד כהן ליתא בשאלה משום דכל שאלה צריך פתח וחרטה א"כ כשהכהן הוא מוחזק יוכל לומר שאינו מאמין להאיש הזה אם יש לו באמת פתח וחרטה והמוציא מחברו עליו הראי' כן תוכן דברי הנו"ב עיי"ש א"כ לדעת הני פוסקים דגם בבא ליד גזבר איתא בשאלה אעפ"י שהוא מעשה אמרינן דאתי דיבור דשאלה ומבטל מעשה א"כ ה"ה דמהני לשבועה בכתב שאלה א"כ אין ראי' דשבועה בכתב לא מהני די"ל דבאמת מהני. אך זה ימים כתבתי בתשובה לסתור דברי הנו"ב לפ"ד התוס' במס' כריתות דבקרבנות צבור אחר זריקת דמים לא מהני שאלה משמע דקודם זריקת דמים אפי' בא ליד גזבר מהני שאלה רק לאחר זריקה לא מהני וא"כ לפ"ד הנו"ב דלכן תרומה ביד כהן ליתא בשאלה משום דיוכל הכהן לומר שאינו מאמין אם יש לו פתח וחרטה א"כ גם בקרבנות צבור הי' צריך להיות הדין כן דאפי' קודם זריקה לא הי' צריך להיות מועיל שאלה אלא ודאי כדעת הש"ך ז"ל דתרומה ביד כהן והקדש ביד גזבר חד דינא אית להו דאינו מועיל שאלה מטעם שלא אתי דבור ומבטל מעשה א"כ ה"ה לשבועה בכתב אם נימא דמועיל א"כ לא מהני שאלה וא"כ קשה כנ"ל אלא ודאי דשבועה בכתב לא מהני וצדקו דברי אאמו"ר ז"ל

ב) והנה י"ל לכאורה דנהי דשבועה לא מהני ע"י כתב היינו כמו שכתבו האחרונים ז"ל כיון דכתיב לבטא בשפתים וע"י הכתב לא הוי ביטוי כמ"ש האחרונים בארוכה אמנם בגדר דלא כתיב לבטא בשפתים י"ל דמהני ע"י כתב והטעם י"ל כיון דכתב הרמב"ם ז"ל בהל' מעה"ק פרק י"ד הלכה ה' וז"ל בנדרים ונדבות א"צ להוציא בשפתיו כלום אלא אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום חייב כיצד גמר בלבו שזה עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא שנאמר כל נדיב לב יביאה בנדבת לב מתחייב להביא ומזה ילפינן דהקדש וה"ה נדר נגמר במחשבה לבד וכן פסקינן בחו"מ סי' רנ"ב סעיף ח' קנה קרקע אדעתא שיעשנה הקדש ולא הוציא בשפתיו כלום כיון שגמר בלבו ובמחשבתו הוי הקדש עיי"ש א"כ ה"ה בנדר די במחשבה לבד ועיין בטו"ז הל' תענית סי' תקס"ב משמע ג"כ דילפינן נדרים מצדקה דכתיב כל נדיב לב. ובזה אמרתי בתשובה ליישב דברי הרמב"ם בפט"ו מהל' מעה"ק הל"א דבהקדש תוכד"ד לאו כד"ד והקשה עליו הש"ך בסי' רנ"ה סק"ה ובמל"מ שם ודחקו בטעם הרמב"ם אך לפי סברתי הנ"ל א"ש דבנדר והקדש דגמר בלבו ובמחשבתו די בזה וא"צ להוציא בשפתיו א"כ איך שייך לומר תוכד"ד לאו כד"ד ויכול לחזור הלא כבר נגמר במחשבה עוד טרם בא להוציא הדיבור הראשון בשלמא בדבר שנגמר רק בדיבור הראשון א"כ כיון דתוכ"ד כד"ד והוא חוזר ומבטל הדבור הראשון בתוכ"ד הוי הדבור הראשון כמאן דליתא אבל כאן כיון בעוד שלא יצא הדיבור רק נגמר במחשבה לבד כבר נעשה הקדש א"כ איך שייך לומר בזה תוכ"ד כד"ד ודו"ק כי והיא סברא חדשה וזה מדויק בדברי הרמב"ם שם וז"ל ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהי' שלמים חזר בו ואמר ולדה עולה אעפ"י שחזר בו תוכ"ד הרי ולדה שלמים שאין חזרה בהקדש אפי' בתוכ"ד עכ"ל. והנה נודע דרכו בקודש של דבינו הרמב"ם: ז"ל שלא להוסיף מדעתו ולשנות דברי הגמרא וכאן שינה רבינו ז"ל מלשון המשנה דבמשנה נאמר סתם ואם משאמר ולדה שלמים וכו' והרמב"ם הוסיף דברים וכתב ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו וכו' שלכאורה. הוא שפת יתר אבל לפי הנ"ל מיושב הדק היטב ולשונו לשון הזהב שכתב כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו ג"כ תו לא שייך לומר תוכ"ד כד"ד כיון שכבר נגמר ההקדש במחשבה ע"כ מסיים שפיר שאין חזרה להקדש אפי' בתוכ"ד והיינו מטעם הנ"ל כיון דגמר בלבו די בזה ודוק היטב ועדיין צ"ע בזה וא"כ הדרינן לדברינו דיש מקום לומר נדר וכתב מהני כיון דא"צ בזה בטוי בשפתים אך באמת א"א לומר כן דהדרא קו' אאמו"ר הגאון ז"ל לדוכתא אמאי פריך הגמ' בגיטין וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה דלמא מיירי שנדרה בכתב או דגם נדר ליתא בכתב ולא מהני

ג) עוד יש לצרף בזה דברי אאמו"ר הגאון ז"ל בספרו נ"ז בקונטרס כנוי נדרים סי' רי"ג וז"ל ועלה בלבי הערה אחת דאף דדעת הנו"ב דחרם בכתב מהני היינו אם כתב רק חרם סתם אבל אם כתב בשבועה וחרם אז י"ל כיון דאינו חל לשבועה אינו חל לחרם דמגו דבטל מקצתו בטל כולו וכדעת בני יעקב הובא בשעה"מ דגם באם לא חל הנדר מעיקרא ג"כ אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו עכ"ל וא"כ ה"ה כאן ג"כ כיון דהי' בהכתב שבועה ונדר וחרם א"כ כיון שלא חל לשבועה ונדר לא חל ג"כ לענין חרם ובפרט שהי' ג"כ קצת אנוסים בדבר מחמת התקיפים ומחמת שלא הניחו לקבור המת וכדומה

ד) עוד נלענ"ד דהכתב בטל כיון דהד"ק מיחה בהם שלא ליתן הכתב א"כ כבר מבואר בש"ע חו"מ סי' רל"ג סעיף כ"ח דהקהל יכולין לתקן תקנות העיר כחפצם וכן בעלי אומנות אמנם זה דוקא אם אין אדם חשוב בעיר אבל אם יש אדם חשוב ומנהיג אין יכולין לעשות בלי רצונו וכ"ש שהוא מוחה וכיון שהד"ק מיחה בהם לא הי' ביכלתם לתת הכתב כלל

ה) ומה שמסופק כהד"ק אי מהני התרה פשיטא הדין כמ"ש דמהני התרה גם לחרמי צבור גם לשבועה בכתב כמ"ש במק"א דהגם דהנדר הי' ע"ד של האלמנה הנ"ל ואין מתירין אלא בפני' אבל קיי"ל לדבר מצוה יש לו התרה כדאיתא ביו"ד סי' רכ"ח ואין לך מצוה גדולה יותר מזו לקבל רב ומו"צ להורות לעם ה' דבר ה' ומצותיו וחוקיו ומשפטיו אשר ציוה

ו) עוד נלפענ"ד דהכתב והתקנה בטל ממילא וא"צ אפי' התרה כיון דעיקר מה שנתנו הכתב להאלמנה הנ"ל שהשמרים שייכין להאלמנה היינו כיון שאמרה האלמנה שאבי' יהי' מו"צ להורות ולדון וא"צ למו"צ אחר והוא יקח אצלה חלק ממכירת השמרים ע"כ נתנו לה הכתב שמכירת השמרים שייכים לה אבל כיון דאבי'