שערי בנימין פ

קכ"ה דשימוש נותר מלתא הוא ועצמות קדשים טעון שריפה ג"כ גם כ"ח לא יהני שבירה רק שרפה כמו בעצמות קדשים כן תוכן קו'. הנה לא ידעתי למה תלה קו' בזבחים צ"ג הלא על הפסוק בעצמו תסובב קושייתו מדוע יועיל שבירה בכ"ח הלא יש כאן בליעה מנותר וטעונין שרפה אמנם לק"מ דשימוש נותר לא מקרי רק היכא דיש דבר מה בעין בתוכו כמו בעצמות המוח ונעשה כעין נותר מקרי הדבר שהי' בו שימוש נותר אבל כאן מתחלה לא הי' נותר ורק אחר הבליעה נעשה נותר לא מקרי הכלי שימוש נותר ע"י הבליעה ותדע לך שכן הוא דע"י בליעה לא מקרי שימוש נותר דאלת"ה תקשה מה דאמרינן שם במס' פסחים (פ"ג ע"א) אי אמרת בשלמא שימוש נותר מלתא הוא אמטו להכי בעי שרפה אלא אי אמרת שימוש נותר לאו מלתא למה להו שרפה נתברינהו ונחלצה למוח דידי' ונשרפה ונשבינהו לדידהו אלא לאו ש"מ שימוש נותר מלתא הוא וקשה הלא העצמות נצולו ביחד עם הק"פ ראשו וקרבו וכרעיו ביחד א"כ יש בהעצמות בלוע מק"פ כיון דגם העצמות בולעין כמו דקיי"ל בש"ע יו"ד סי' צ"ט ועיי"ש בש"ך ס"ק א' וא"כ הבלוע נעשה נותר בתוך העצמות ונעשו העצמות שימוש נותר וא"כ מדוע הביאו ראי' דשימוש נותר מלתא הוא מעצמות שיש בהם מוח הלא מכל העצמות תקשה הלא יש בהם בלוע מנותר ונעשו עצמות שימוש נותר א"כ מדוע דוקא בעצמות שיש בהם מוח נעשו העצמות שימוש נותר הלא מהבלוע נעשו שימוש נותר א"ו דדוקא היכא שהנותר בעין נעשו העצמות שימוש נותר כגון עצם שיש בו מוח בעין נעשה העצם שימוש נותר ובסיס לדבר האיסור משא"כ ע"י בלוע לא נעשה שימוש נותר ע"כ דוקא העצמות שיש בהם מוח נעשו שימוש נותר וטעון שרפה וכן מורה לשון רש"י שם שכ' בד"ה ששימוש נותר וז"ל שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושימשוה העצמות הללו עכ"ל והיינו שנעשה המוח בעין בתוך העצמות עי"כ נעשו שימוש נותר וזה ראי' חזקה ולק"מ קו' כת"ר

והנה נתתי שמחה בלבי בקבלת מכתבו עם הבשורה היקרה כי הי' ה' עמו וכי נתקבל לרב ואב"ד בעיר לוקאוו וכי האנשים שלמים הם אתו ומכבדים התורה כן יהי' ה' עמו גם לעתיד יחזיק במעוזו לעשות שלום לו ויהא רעווא דתרום רישי' אכולא כרכא זו משלי וה' יוסיף לו א"פ ככה דברי ידידו דו"ש וכו'

סי' ל. שוי"ר לכבוד ידידי הרב החריף ובקי מו"ה יעקב שלייפר מפ"ק

הנה את אשר הבטחתי לו אשלמה להשיב לו מיד אחר החג אך בקיצור נמרץ כי ידוע לפניו טרדותי העמוסים עלי. ע"ד אשר הוקשה לו על דברי מר אבא הגאון רבינו שבגולה שליט"א במ"ש בחיבורו ספר החיים הל' יוה"כ סי' תרי"ח בדף ע"ג ע"ד דאף בתרומה דרבנן בנן הוי בו חיוב מיתה דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון והוקשה לו מן הירושלמי פ"ח דיומא דתרומה ונבלה מאכילין אותו תרומה דתרומה דרבנן וכו' והנה תם אנכי ולא אדע מה קשיא לי' הרי הרמב"ם פסק דלא כהירושלמי דהרי בירושלמי מפורש דנותנין לו תרומה והרמב"ם פסק דנותנין לו נבלה א"כ בע"כ חולק על הירושלמי וא"כ י"ל דבאמת בהא פליגי דהירושלמי ס"ל דלא תקנו רבנן כעין של תורה לחיוב מיתה והרמב"ם ס"ל דתקון כעין של תורה לחיוב מיתה. הן אמת שכעת עיינתי בגיטין (דף ס"ה) מוכח שם דלמ"ד אחד זה ואחד זה אינו זוכה לאחרים ס"ל דלא תקון רבנן כעין של תורה רק במלתא דאיתא כוותי' בדאורייתא אבל במה דליתא כוותי' בדאורייתא לא תקין כעין של תורה ובמה דמשני שם במעשר בזה"ז דרבנן מוכח שם דמעשר בזה"ז נחשב ליתא כוותי' בשל תורה וכיון דאנן קיי"ל כרבא שם דג' מדות בקטן וכמפורש בחו"מ סי' רמ"ג סעיף ט"ו ששום קטן אינו זוכה לאחרים וצ"ל דבעירוב שאני כדמשני שם דשאני שתופי מבואות דרבנן ומעשר בזה"ז דרבנן בנן ומוכח דס"ל דבמה דליתי כוותי' בשל תורה לא תקון כעין של תורה א"כ הדק"ל למה פסק הרמב"ם דמאכילין אותו נבלה ולא תרומה דרבנן אמנם א"ש דהרי איכא מ"ד בש"ס דגיטין שם דכל דתקון רבנן כעין של תורה תקון אף בליתי כוותי' בשל תורה ונהי דאנן לא קיי"ל כן מ"מ י"ל היינו דוקא דתקנתם לא תקנו בכל מקום ויש מקום דלא עשו תקנתם בזה לא תקנו כעין של תורה כגון התם בעירובין ובמעשר בזה"ז דרבנן אבל במה דעשו התקנה בזה שפיר החמירו להיות עונשו כשל תורה ובזה לכ"ע כעין דאורייתא תקון ולמעט בפלוגתא עדיף ובפרט דהרי אחז"ל דכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ונהי דאאמו"ר שליט"א כתב שם דהיינו דוקא היכא דאם הוי מן התורה חיוב מיתה אז אף על דרבנן חיוב מיתה אבל היכא דבשל תורה ליכא חיוב מיתה גם העובר על דבריהם אינו חייב מיתה מ"מ בזה בתרומה כיון דמן התורה הוי בו חיוב מיתה גם בדרבנן הוי בו חיוב מיתה דבזה שפיר אמרינן כל דתקון כעין של תורה תקון אף בליתא כוותי' בשל תורה וא"ש דברי הרמב"ם

מיהו בלא"ה נמי א"ש דהנה בירושלמי שם לא קאמר בלשון הזה דמעשר בזה"ז דרבנן רק אמר כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות רק אתה נמשכת אחר פירוש הק"ע שפי' שם כן אבל אני אומר דאין הפירוש כן רק הירושלמי נמי מודה דאם הוי תקנות חכמים כן בתרומה ודאי הוי בו חיוב מיתה דכל העובר על ד"ח חייב מיתה רק ס"ל דרבנן לא תקנו כלל חיוב תרומה רק שהעולם בעצמן קבלו עליהם המעשרות ובזה כיון דהוי מנהג העולם ולא תק"ח לכך ליכא בזה חיוב מיתה וי"ל דמזה הוציא הרמב"ם לחלוק על הירושלמי והוא דהירושלמי סובר דתרומה בזה"ז גם תקנות דרבנן ליכא רק מנהג העולם הוי כן אבל הרמב"ם ס"ל כלשון הש"ס בגיטין (דף ס"ה) דקאמר מעשר בזה"ז דרבנן ומוכח דהוי עכ"פ תק"ח על תרומה ומעשר וכיון דהוי בו תק"ח הוי בו חיוב מיתה לכך יאכילנו נבלה וא"ש ודברי מרן אבא רבינו שיחי' נכונים בעזה"י. דברי ידידו וכו'

סי' לא. ב"ה יום א' י"ב מרחשוון ברכ"ת טו"ב לפ"ק בראדי: