שערי בנימין עג

מ"ו ובבאה"ט מ"ש בשם הב"ה דמחמיר גם בעוף דבזמן מועט חיישינן לתקלה יפה העיר ואין בידי ספר ב"ה לעיין בו טעמו ונימוקו ומאוד יפלא בעיני שהחמיר נגד דעת הרמ"א והש"ך וכל הפוסקים שיש חילוק בין זמן מועט לזמן מרובה אמנם כשאני לעצמי עלה בלבי ראי' עצומה ד דבזמן מועט ל"ח לתקלה דהנה הרשב"א מיקל בחשש תקלה ואעפ"כ ברבים הנדרסים סובר הרשב"א דחיישינן לתקלה כמו שהביא הטור כאן בשמו וממנו מוציא מקור דין זה ומהרשב"א גופו יש לו להביא ראי' דדוקא בזמן מרובה חיישינן לתקלה אבל בזמן מועט ל"ח לתקלה והוא דהנה בש"ע סי' ק"ב הובא דעת הרשב"א דביצה ספק טרפה שנתערבה לא הוי דשיל"מ דאין המתיר עתיד לבוא בודאי עיי"ש ואי ס"ל להרשב"א דבזמן מועט חיישינן לתקלה ת"ל דבלא"ה לא הוי דשיל"מ כיון דאסור להשהותו אלא ודאי כדכתיבנא דגם דעת הרשב"א דבזמן מועט ל"ח לתקלה ואין לדחות ולומר כיון דדעת הרשב"א דדוקא ברבים הנדרסים חיישינן לתקלה משא"כ בביצה ספק טרפה שנתערבה אף דהוי הרבה מ"מ האיסור הוי חד וא"כ ל"ח לתקלה ז"א כיון שנתערבה יש על כ"א ספק איסור והוי כמו רבים הנדרסים וצריכין לחוש לתקלה וסברא כזאת מצאתי בפירוש בשו"ת פני יהושע ח"ר חיו"ד סי' ד' וז"ל הא אפשר להאריך דגבי נדון כזה שנותן הבהמה לרועה ליכא למיחש לתקלה דאל"כ תקשה בכל הני דאמרינן בזבחים ובתמורה ירעו עד שיסתאבו ניחוש לתקלה דהם רבים כגון בתערובות בנתערב אחד באלף ואצ"ל גבי קדשים דאיכא תקלה טפי גיזה ועבודה וכו' ויש לדחות דקדשים דא"א בענין אחר דאסור להמיתם וכו' עכ"ל הרי דגם הוא כתב בפירוש בנתערבו הוי כמו רבים הנדרסים מטעם דעל כ"א יש ספק איסור א"כ הראי' נכונה מדכתב הרשב"א הטעם בביצת טרפה דלא הוי דשיל"מ מטעם דאין המתיר עתיד לבא בודאי ולא כתב בלא"ה דאסור להשהותו מוכח דבזמן מועט ל"ח לתקלה (ויש לדחות דכאן רק הביצה נתערבה)

אמנם לפלא כי נעלם מאת הגאון בעל ח"ש פנ"י סוגיא מפורשת במס' יומא (דס"ה) דשם איתא פר ושעיר שאבדו והפריש אחרים תחתיהם כולן ימותו ר"א ור"ש אומרים ירעו עד שיסתאבו וכו' אמר רבא שמ"ד ימותו הטעם גזרה משום תקלה וכו' ופריך תקלה דמאי אי תקלה דהקרבה אפי' כל רעיות נמי אי דגיזה ועבודה אפי' כל רעיות נמי ומשני לעולם תקלה דהקרבה והנך דלאו בני הקרבה נינהו לא טרוד בהו הך דבת הקרבה הוא טרוד וכו' וזה פלא וצע"ג. ועכ"פ מדברי הגמ' הנ"ל למדתי תירוץ נכון על קו' הכו"פ שהקשה על הא דמוקי בר"פ תערובות לר"ל דמיירי שנתערבה בנפילה והוי ספק טרפה והקשה הכו"פ למה אמרו ירעו עד שיסתאבו הא יש תקנה לספק טרפה להשהותו יב"ח ולפי הגמ' הנ"ל א"ש מאוד אם נתיר אחר יב"ח להקרבה א"כ הואיל ובת הקרבה הוא תו איכא למיחש לתקלה ודוק היטב. דברי ידידו וכו'

סי' כה. שלום וברכה ליפה עינים וטוב רואי בהלכה כבוד אהובי ידי"נ הרב החריף ובקי בח"ת החכם השלם שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה חיים שמואל שור נ"י בן כבוד ידי"נ הרב הגאון אב"ד בוקארעשט

את נדרי אשלמה אשר הבטחתי להשיב לכת"ר אך עד עתה לא לקיים מוצא שפתי כי רבו מאוד השואלים ואצלתי לי רגעים אחדים להשתעשע בפניני אמרותיו. מעכ"ת יצא לישע דברי הבה"ע והובא. בהה"מ פ"ד מהל' אישות דתלוהו וזבין אמרינן תלוהו וקנה לא אמרינן והקשה עליו הרשב"א בריש קדושין ונראה דברי הרמב"ם דאי אגב אונסי' גמר וזבין כ"ש דגמר וקנה עכ"ל ודברי הב"ע הובא לפסק הלכה בש"ע חו"מ סי' ר"ה סעיף י"ב וכתב כת"ר ליישב דברי העיטור ותוכן סברתו כיון דעיקר הטעם דמה דתלוהו וזבין הוי זביני הוא רק כיון דבאמת בהמעות הוא חפץ ולולי שהי' צריך ליתן השדה בודאי הוא חפץ בהמעות וכיון דאנסוהו על מכירת השדה עכ"פ נשאר לו רצונו על המעות ונצטרף רצון המעות בהדי אונס המכירה לכן הוי זבינא משא"כ בתלוהו לקנות כיון דבהחפץ אין לו שום רצון ומעות אינו לוקח א"כ ליכא רצון כלל רק כולו אונס ולא מהני כן תו"ד. והנה דבר שכל אמר אך עדיין לא הועיל בזה כלום כי מדוע לא נאמר בזה להיפוך ג"כ בהחפץ או בהשדה הוא רוצה רק אינו רוצה לקנות וליתן מעות וכיון שאנסוהו לקנות וליתן הזוזי תו יש לו חפץ ורצון בהשדה או החפץ וכן כתב הח"מ בפי' באהע"ז סי' מ"ב ס"ק י"א וז"ל וכש"כ הוא דאמר ברצון אדם קונה משמוכר ולא כתבו הפוסקים רק תלוהו ויהיב מאחר שאינו מקבל שום דבר דאז מסתמא אינו גומר ומקנה ואין חילוק בין מוכר חפץ בדמים באונס בין מוכר חפץ זה בחפץ אחר אעפ"י שהוא נקרא ג"כ לוקח עכ"ל הרי בפירוש להיפוך מדברי כ"ה ודברי הבעה"ע מרפסין איגרא ועיין בשו"ת חת"ס חאהע"ז סי' קי"ג שרוצה לעשות סמוכין לדברי בה"ע עיי"ש וגם דבריו דחוקים. והנה אנכי רציתי לומר בדברי בה"ע דבר חדש אשר גם זה אינו נוח לי ואעפ"כ לא אמנע מלהציע. דהנה נחזי אנן דהעיקר הטעם מה דתלוה וזבין הוי זבינא אמרינן שם בב"ב (דמ"ו ע"ב) כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין ואפ"ה הוי זביני' זבינא ופי' הרשב"ם רוב חפצים וכלי ביתו ותשמישו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחוק במעות עכ"ל וכן מה שהקשה שם הש"ס ודלמא שאני אונסא דנפשי' מאונסא דאחריני פירש רשב"ם שצריך למעות ומתוך כך מוכר חפצו מדעתו ומעתה כ"ז שייך במכירה והוא מקבל מעות אמנם בלוקח לא מצינו לקנות בע"כ מחמת אונס ושיתן עוד מעות ע"כ סובר הבה"ע דבכה"ג לא אמרינן מחמת אונס גמר ומקנה אך כ"ז היינו דהוא נותן מעות בעד החפץ או השדה הגם שיכול להיות שהוא חפץ בהחפץ רק מחמת שצריך ליתן מעות אשר זאת חביב אצלו יותר מן החפץ לא גמר ומקני אבל