שערי בנימין ע

ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכן לא יהי' דיין בדבר וכו' ומעתה לשני הטעמים שכתב הסמ"ע בריש סי' ל"ז בטעם דנוגע פסול טעם האחד מצד קורבה וטעם השני מצד דחיישינן דלמא משקר אסור לו להיות דיין בדבר מצד שהוא נוגע בדבר הגם דבסי' ז' סע"ז שם כתב הרמ"א וי"א דכל שאינו אוהבו ושונאו ממש מותר לו לדון בזבל"א וזבל"א הלא כתב שם הסמ"ע סע"ק כ' דהיינו דוקא באינו אוהבו ושונאו ממש דכיון דהוא רק מדת חסידות ממש ע"כ מותר לדונו בזבל"א וזבל"א אבל בקרוב או פסול דפסול מן התורה אסור לו להיות דיין בזבל"א עיי"ש א"כ פשיטא דחשיב נוגע א"כ לא מבעיא לטעם של הסמ"ע דנוגע פסול מטעם קרוב א"כ בודאי נוגע פסול מדאורייתא דהוי כמו קרוב א"כ פשיטא דאסור לו להיות דיין אף בזבל"א לדעת הסמ"ע בסי' ז' ס"ק כ' הנ"ל אלא אפי' לטעם השני של הסמ"ע דמשום הכי נוגע פסול מטעם דחיישינן דלמא משקר וכתבתי לקמן דלטעם זה לא הוי נוגע פסול מדאורייתא (ועיין לקמן מלתא בטעמא) אבל בדיין גרע עוד לענין נוגע מעדות כיון דאיתא בחו"מ סי' ל"ג ס"א כל הפסולים לדון פסולים להעיד הוץ מאוהב ושונא שכשרים להעיד אעפ"י שפסולים לדון וכתב שם הסמ"ע בסק"א הטעם וז"ל דבעדות כאשר הוא לפנינו הוא מעיד ולא חיישינן לי' שישנה בכוון בשביל אהבתו או שנאתו משא"כ בדין שתולה בסברא והמחשבה משתנה מחמת אהבתו או שנאתו בלא כוונת רשע עכ"ל הרי דבדיין ל"צ לבא לטעמא דמשקר אך כיון שרוצה לעשות את חתנו לרב נשתנה דעתו ממילא ולא חשדינן לי' למשקר כלל א"כ בודאי פסול מדאורייתא א"כ פסול אף בזבל"א כדעת הסמ"ע הנ"ל ולא דמי כלל להא דמבואר בסי' ל"ז דכל היכא דהשתא אינו נוגע בעדות אעפ"י שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד וא"כ אפ"ל גם בזה כיון דאף אם יפסיד חתן הנפטר חזקת חותנו אין ידוע עדיין אם יוגמר הדבר שיקבלו בני העיר את חתן הרב המספיד שהרי לא הי' רק דברים עם אנשי העיר ועדיין לא נגמר ע"כ לא מקרי נוגע ז"א דבנדון סי' ל"ז הרי השתא עדיין לא נתעשר ובין אם יעיד ובין אם לא יעיד אין לו עכשיו שום הנאה והעושר לא תלוי בעדותו כלל ע"כ שפיר לא מקרי נוגע וכשר להעיד אבל בנ"ד הרי השתא ע"י חזקת חתן הרב הנפטר לא יוכל כלל הרב המספיד להשתדל עבור חתנו וכשיהי' הדין שאין לחתן הרב הנפטר חזקה יכול להיות חתנו שם לרב א"כ יוכל להיות להרב המספיד עכשיו הנאה וכבר הובא לעיל מ"ש בש"ע לקמן דברים אלו תלוים בדעת הדיין וכו' וכו' וכן לא יהי' דיין בדבר עכ"ל א"כ בנדון דידן כיון שגילה הרב המספיד מעיקרא דעתו שרוצה שחתנו יתמנה שם ממילא יש לו צד הנאה בדין זה דאף שאין הדבר ברור שאם לא ישאר שם חתן הרב המספיד משא"כ כשישאר חתן הרב הנפטר על מקום חותנו וא"כ שפיר נקרא הרב המספיד נוגע בדבר, עוד י"ל דל"ד להתם דהתם הנגיעה אינו עומד כלל בשעה שהעיד לנגד עיניו ופן יתעשר זה אינו עולה ע"ד ומחשבות ב"א אבל כאן בשעה שישב לדון הנגיעה עומדת כעת לנגד עיניו פן יהי' חתנו לרב הגם שהוא ספק עכ"פ בספק נגיעה נשתנה סברתו ומחשבתו להטות לצד זה יותר פן יעלה בידו למנות חתנו לרב משא"כ שמא יתעשר אינו עולה ע"ד ב"א אף ספק כלל כמובן ובאמת אם הי' לו כעת תקוה ומראה מקום להתעשר הגם שהוא ספק בודאי הי' ג"כ פסול להעיד ומכש"כ דיין דגרע מעדות כנ"ל (ועיין בבכ"י סי' ל"ז בשם מהריב"ל דאפי' אם אין להם הנאה אלא עשיית רצון נוגע כעדות מקרי) וא"כ בודאי הדין עם מעכת"ה דהרב המספיד אסור להיות דיין אף בזבל"א וז"ב

והנה זה לי ימים רבים עמדתי על החקירה המבואר בדברי הפוסקים אי נוגע פסול לעדות מדאורייתא או רק מדרבנן והנה כל הפוסקים תפסו דנוגע פסול מן התורה ולכאורה מוכרח לומר כן דהרי קיי"ל בסי' ל"ז דהפסול מן התורה א"צ הכרזה ופסול מדרבנן צריך הכרזה ולא מצינו שום דעה בהפוסקים דנוגע בעדות יהי' צריך הכרזה א"ו דכ"ע סוברים דנוגע פסול מן התורה אמנם לפענ"ד נראה דזה תלוי בב' הטעמים של הסמ"ע הנ"ל והש"ך בר"ס ל"ז טעם הע"ש דהוא מטעם קרוב וטעם השני דלמא משקר ולזה הטעם האחרון הסכים הש"ך עיי"ש והנה להטעם דהוא קרוב בודאי מדאורייתא נוגע פסול כמו דקרוב פסול מדאורייתא אמנם לטעם השני דחיישינן ד דלמא משקר י"ל דבאמת מדאורייתא כשר ול"ח דלמא משקר אך מדרבנן פסול והיינו משום דלכאורה קשה לי מדוע נימא גבי נוגע דלמא משקר הלא אנן קיי"ל כר"ה בשני כתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה והוא מטעם דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות הגם שיש כנגדם חזקת ממון של הנתבע או הלוה והטעם כמ"ש הפנ"י בחידושיו לגיטין (דף ח') דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון עיי"ש א"כ קשה למה יהי' נוגע פסול משום דחיישינן דלמא משקר נימא דמעמידין אותו על חזקת כשרות בשביל הנאתו או נגיעה דממון וכדומה כמו בב' כתי עדים המכחישין זא"ז וא"ל דכאן איתרע ח"כ שלו מחמת דהוא נוגע הלא ג"כ בב' כתי עדים המכחישין זא"ז איתרע ח"כ שלהם דשנים מהם ודאי פסולים א"ו דלטעמא דלמא משקר אינו אלא מדרבנן ובדרבנן יש לחלק בין ב' כתי עדים לכאן בכמה גוונא אך כ"ז בעד הנוגע אבל בדיין הנוגע א"צ לומר דחשדינן לי' למשקר דבאמת מוקמינן לי' אח"כ דלא ישקר בשביל הנגיעה רק אמרינן דממילא נשתנה סברתו ומחשבתו ע"י הנגיעה כטעם הסמ"ע בר"ס ל"ז הנ"ל וז"ב ודוק. אמנם הש"ך ז"ל מסכים לטעם הע"ש דחיישינן דלמא משקר ואעפ"כ סובר דנוגע פסול מד מדאורייתא ע"כ צ"ע מהא דב' כתי עדים וכנ"ל. והנה ראיתי בשו"ת נו"ב קמא חאהע"ז סי' כ"ז דהביא ראי' לדעת הש"ך ודעימי' דנוגע פסול מטעם