שערי בנימין סו

ע"ג סעיף ב' וסעיף ג' דעם אשתו א"צ הפסקת טלית דאשתו כגופו ועם בניו הגדולים צריך הפסקת טלית א"כ מוכח דאשתו כגופו יותר מבניו אך ז"א דגם שם לא הוי הקפידא שיהי' כגוף אחד דוקא רק לענין דלא יחשב ולא יראה בך ערות דבר בזה י"ל דבאשתו לענין זה נחשבת כגופו דלא הוי כערות אחרים ותדע דהרי בבניו הקטנים מותר מטעם דלא נחשב ערוה א"כ ה"ה גבי אשתו לדבר זה הוי כגופו אבל לשאר דברים דבעינן חיבור ממש שיהי' כגוף אחד י"ל בניו עדיפי ויש להביא ראי' להיפוך ממ"ש בסנהדרין (דף ט') דפלוני רבע אשתי מצטרפין להרגו ולא להרגה ופריך פשיטא ומשני ס"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן קמ"ל ומ"ט לא קמ"ל פלוני רבע בתי דמצטרפין להרגו ולא להרגה ובע"כ דזה פשיטא דהוי קרוב אצל בניו ועיין בתוס' שם שדימהו לשאר עדות עיי"ש וא"כ מדלא קמ"ל כן מוכח דבניו הוי יותר כגופו וא"ל להיפוך דבבתו גם להרגה נאמן דלא קמ"ל כן להיפוך כמו דקמ"ל בפלוני רבעני הו"ל לאשמעינן כן גם ברבע בתי או בני ובע"כ דבהם פשיטא יותר דהוי כגופו. גם לא ירד לעומק כוונת הק"א מ"ש דחייב בכל המצות הוי כגופו והוא סבר דהוי כוונתו למעלה בעלמא ובאמת כוונתו כך דלכאורה קשה איך ס"ד שיועיל סמיכה ע"י אשתו הרי קיי"ל כל מידי דלא ליתא בנפשי' לא מצי להיות שליח כמ"ש בקידושין וא"כ כיון דסמיכה ליתא בנשים איך תהי' שלוחו לסמיכה ובע"כ צ"ל דהוי ס"ד כיון דהוי כגופו לא בעינן בה דין שליחות א"כ נהי דגלי קרא דלא מהני י"ל היינו מטעם דליתא בנפשה אבל בניו דאיתא בנפשי' שפיר הוי שלוחו רק הרי ע"י שלוחו לא מהני ג"כ אך הוי ס"ד ד דבבנו הוי תרתי למעליותא כיון דהוי כגופו גם שייך בדיני סמיכה לכך עדיף משליח ועדיף מאשה דבהם הוי כל חד חדא לריעותא ועוד י"ל דלבניו יש שייכות יותר מלאשתו כיון דלענין כפרה אין אשתו נענשת עבורו כמ"ש בפ"ק דר"ה דבך חטא ולא באשתך חטא א"כ היא איננה נענשת עבור בל תאחר דידי' ובניו נענשין עבור ב"ת כמשחז"ל בשבת דבעון נדרים ח"ו בניו מתים ואף עבור בל תאחר דיעקב בדינה יוכיח כמ"ש במדרש דהוי רק עבור בל תאחר א"כ לענין קרבן הוי לבניו יותר שייכות בגוי' מאשתו וגם לשאר עונות נהי דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו היינו על עונות שלה אבל היא שתהא נענשת בעונו לא רק בעבור ממון כמ"ש בפ"ק דר"ה ומכ"ש אם מת הבעל ודאי אינו נפקד עון בעלה עלי' ובבניו נאמר פוקד עון אבות וכו' א"כ לענין קרבן וכפרה חזינן דבניו הוי טפי כגופו מאשתו דיש להם שייכות בגוף הקרבן ולכך הוי רבותא טפי בבניו. והנה עוד הי' נראה לי דמה דאמרינן ולא ידבנו אין הכונה להיות די בסמיכות בנו לבד רק הכונה שלא יהי' יד בנו תח"י אביו וסומך ומטעם חציצה ועיין בכל המקומות בתוס' בזה דמב"מ חוצץ כה"ג ובש"ס בזה ולכך קאמר ידו ולא יד בנו שלא יהי' יד בנו ת"י אביו וכעין דאמרינן בפ"ב דפסחים מידי לא תאכל עליו חמץ בלבד כתיב הרי כל דלא כתיב בלבד יש לפרשו לשון נמי א"כ ה"נ הוי הכונה ידו לבד ולא יד בנו עמו ובזה שפיר הוי ס"ד דברא כיון דכרעי' דאבוהו הוא לא להוי חציצה ויהי' כמניח ב' ידיו לכך קמ"ל דלא ובזה עדיף בנו מאשתו דבאשתו כיון דלא שייך בה סמיכה הוי כמין בא"מ וחוצץ משא"כ בבנו דשייך בו סמיכה וגם הוי כגופו וגם י"ל דכל ענינים דאמרינן אשתו כגופו היינו דודאי קיי"ל דחבורי אדם אינו חיבור כל דלא הוי מידי שמים ולכך אשתו דאינה באה בתולדה לא הוי כגוף אחד ממש משא"כ בניו דהוי בידי שמים, זה נחשב כגופו ממש רק לכל הני מילי דתליא בתר השתא ולא בתר מעיקרא בזה לא בעינן חיבור ממש להיות כבשר אחד ממש בזה השתא נחשבת אשתו יותר כגופו מבניו אבל בדבר דבעינן שיהי' נחשב כבשר אחד ממש מעיקרא להיות בתולדה כן עדיף בנו מאשתו ודברי הק"א נכונים

סי' יט. להנ"ל. תו הקשה כבודו על דברת מרן אבא רבינו שבגולה ז"ל בספרו ספר החיים תי' תרל"ב סעיף א' מה שרוצה לפשוט ספקו של המשל"מ דהדין הוא דח"ש אסור מה"ת אם מקיימין מ"ע בח"ש כגון מצה ואכילת סוכה וכדומה וכתב וז"ל ולכאורה נראה להוכיח דבמ"ע ל"ש ח"ש אסור מה"ת ממה דקיי"ל דסכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ובפחות מד"ט כשר ואף ישנים תחתיו ומ"ט לא נימא דח"ש אסור מה"ת וכיון דאם הי' כאן ד"ט הי' פסול אף בפחות מזה יופסל וכו' א"ו דלא אמרינן בי' ח"ש וכו' רק בדבר איסור לאו בזה החמירה התורה להיות אסור למ"ד מה"ת או מדרבנן אבל באיסור עשה כגון בסוכה אף אם יהי' לסכך פסול ד"ט לא יעשה כאן רק ביטול מ"ע שיתבטל ממ"ע ובהא לא שייך הדין ח"ש לא מן התורה ולא מדרבנן א"כ מוכח מזה דה"ה דאין מחויב לאכול ח"ש דבמ"ע לא שייך הדין של ח"ש עכ"ל וע"ז הקשה כבודו ממס' שבת (דף צ"א ע"ב) בתוד"ה אי לענין שבת שכתבו ודוקא נקט כזית תרומה דאיכא איסור לאכלה בטומאה אבל פחות מכזית לא וכו' וא"ת מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה כדמוכח בהערל דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה וחצי זית נמי הא קיי"ל כר' יוחנן דח"ש אסור מן התורה וי"ל דמ"מ כזית חמור טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכ"מ וכו' עכ"ל הרי דמוכח בפירוש מדברי התוס' דגם על איסור עשה חל איסור ח"ש יפה עורר כבודו אמנם בל"ס לא נעלם ממנו כי בגוף הדבר אם ח"ש אסור מה"ת גם בעשה כבר דשו בו רבים ואחרון אחרון חביב הגאון בעל: פמ"ג בפתיחה להל' שחיטה הביא דיש פלוגתא בקדמונים אי איכא איסור עשה בח"ש וזה תלוי בפלוגתא שהביאו התוס' בשבועות דכ"ד אי וזבחת הוי עשה עיי"ש ועיין בגינת ורדים ושושנת העמקים שהאריך בזה בכמה מקומות וביותר בס' קהלת יעקב למוהר"י אלגזי באות ח"ש שהאריך הרבה בזה וא"כ אין הדבר רחוק שסברת אאמו"ר הגאון זי"ע הוא לשיטת הסוברים דבמ"ע ליכא איסור דח"ש