שערי בנימין מה

בדמצי שקיל לי'

ובזה יתורץ ג"כ על מומר אע"ג דכישראל גמור חשבינן להו היינו שלא להכשילן בידים אבל להפרישו מאיסור אין אנו חייבין והלכך מותר להושיט להן בדמצי שקיל לאיסור עכ"ל. הרי ממש כדברי ושמחתי שזכיתי לכוון לדעת גדול הדור כמותו

והנה עכ"פ בין יהי' כדברי ובין יהי' כדברי הדג"מ בדעת הש"ך עכ"פ דברי הש"ך נכונים לדינא. דמומר שוה לנכרי דליכא בי' איסור משום מסייע ידי ע"ע ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא הוא דאסור משום לפ"ע. אבל במצי זבין שרי לגמרי. שוב הראה לי הרב בעל תו יהושע דברי רש"י בע"ז (דף נ"ה ע"א) ד"ה דורכין שרי לגמרי שכתב בזה"ל ומשום מסייע ידי עוברי עברה ליכא שהנכרי לא נצטווה על כך עכ"ל

ועתה נבוא לשאלת מעכ"ת אם מותר להסוחר הזה לתת לישראל מומר דברים היתרים והוא אוכל אותם באיסור אם אית בי' לאו דלפ"ע אם לא. ע"ו אענה ואומר דשאלתו אינו נוגע כלל לאיסור דלפ"ע. כיון דכאן מיירי במצי זבין וא"כ אחר שבררנו במצי זכין תו לית כאן שום איסור דלפ"ע אלא מדרבנן אסור משום מסייע ידי ע"ע א"כ עיקר השאלה הוא אם יש להסוחר הזה איסור משום מסייע ידי עו"ע במה שנותן לו מאכלים היתרים או לא אבל איסור משום לפ"ע ליכא

א) ומעתה אחר שבררתי דדעת הש"ך עיקר דבישראל מומר העובר עבירה במזיד בשאט נפש דיני כנכרי ממש ואין בו איסור משום מסייע ידי עו"ע א"כ צדקו מאד דברי מעכת"ר בהשפטו דכ"ש הוא שיש היתר ברור ליתן לו מאכלים היתרים והוא אוכל אותם באיסור. דמה במאכלים איסורים העלה הש"ך הנ"ל. דבמומר אין בו איסור משום מסייע ידי עו"ע מכ"ש במאכלים היתרים שרק הוא אוכל אותם באיסור

ב) אפילו א"א כדעת הפוסקים. דאפילו במצי זבין ג"כ יש איסור דלפ"ע עכ"פ מדרבנן בנן מ"מ היינו דוקא שנותן לו מאכלי איסור אבל כאן שהוא נותן לו דברים היתרים. ורק הוא אוכל אותם באיסור א"כ כיון דהתוה"ק ציותה לפני עור לת"מ אשעת נתינה קפיד רחמנא. שיהי' המכשול בשעת נתינה כשנותן לו ד"א אבל כאן דנותן לו דבר היתר א"כ אין המכשול בשעת נתינה רק אח"כ יבא המכשול. א"כ אין כאן איסור דלפ"ע. ועמ"ש לקמן בשם ספר יד מלאכי. וימצא כי כן הוא

ג) עוד יש להקל מענין השאלה ההוא. עפ"י דברי אמו"ש סי"ד בסופו וז"ל עוד יש לצדד ולהקל דכיון שאין העכו"ם עושה איסור מיד ויכול ליתן לשחוט לישראל ולא יהא אמ"ה לדעת הרשב"א וכו' ואפילו בבהמת עכו"ם א"כ אף כשנחר או מתה אח"כ אין הישראל מכשילו אלא הוא מכשיל א"ע שלא הניחו לישחט. ושרי למכור לו וליתן לו עכ"ל. א"כ ה"ה ממש דמי לנדון שאלתו כיון שהישראל נותן לו מאכלים היתרים אין הוא מכשילו אלא הוא מכשיל א"ע

ד) הנה אמרינן בירושלמי. כל מקום שהלכה רופפת בידך הולכין אחר המנהג וא"כ אם נאסר למכור או להושיט לישראל מומר דבר היתר שמא יאכל אותם באיסור אף היכי דמצי זבין א"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו למכור כל מאכלים היתרים לישראל מומר כגון בשר או חלב וכדומה ניחוש שמא יאכל אותם באיסור כגון אם ימכור לו בשר ניחוש שמא יאכל הבשר עם חלב וכדומה ואם תאמר כן אין לדבר סוף. ופוק חזי מה עמא דבר אלא ודאי דליתא ומותר גמור

סי' י'. להנ"ל. הנה עתה שוב אשוב להשתעשע בפניני אמריו. וכמעט רוב דבריו יעברון לפני כבני מרון

א) מה שכתב מעכ"ת באות א' דגם מספק עובר אלפ"ע דבריו צדקו מאוד אך ראיתי שהביא לזה ראי' מע"ו (דף כ"א) לא ישכיר אדם שדהו לכותי ופריך הגמרא תיפוק לי' משום לפ"ע אף דלא ברור לן שיעשה הכותי בחוש"מ אעפ"כ עובר אלפ"ע ומוכח דגם מספק עובר לפ"ע זה אינו ראי' כ"כ דזה כוודאי יחשב דבלי ספק יעשה הכותי מלאכתו דאדעתא דהכי שכר את השדה. כיון שאינו ציית לדברי חכמים הכי יעמוד בטל כל הימים הללו ולא יעשה בשדה שום מלאכה. זה אינו אך יותר הי' לו להביא ראי' ברורה לסברתו דגם מספק עובר אלפ"ע דאיתא במ"ק (דף י"ז) דאמתא דבי רבי חזיתא לה"ג דהוי מחי לבנו הגדול. אמרה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר לפ"ע לת"מ. דלפ"ע לא תתן מכשול במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר ופירש"י כיון דגדול הוא שמא יבעט באביו והו"ל איהו מכשילו. הרי מבואר בפירוש דמיד שמכה בנו הגדול עובר אלפ"ע לת"מ הגם שיכול להיות שלא יבעט באביו ואעפ"כ עובר לפ"ע והטעם כיון דכתיב לפ"ע לת"מ אנתינה קפיד רחמנא שלא יהי' המכשול בשעת נתינה. כמ"ש למעלה. והוא נתן א"כ עובר על לפ"ע גם מספק. ועוד ראי' מצאתי דגם בספק עובר אלפ"ע מגמ' דב"מ (דע"ה ע"ב) דאמרינן שם כל מי שיש לו מעות ומלוה בלא עדים עובר אלפ"ע ופרש"י ש שעולה על דעת הלוה לכפור ע"כ הרי דגם מספק עובר אלפ"ע דהא ג"כ כאן ספק הוא דשמא לא יכפור הלוה ושמא יכפור

שוב מצאתי לשמחת לבבי בספר יד מלאכי כלל שס"ז הביא רבותא יותר. אפילו היכי דהמכשיל לא יצא בבירור מכח אל הפועל. כגון שהנזיר לא שתה היי"ש או המלאכה אכל האמ"ה אעפ"כ עובר הנותן אלפ"ע. והיינו מטעם הנ"ל והביא ג"כ ראי' מן הגמרא דמ"ק הנ"ל. וכן בפ"ק דקדושין (דף ל"ב) וכן ממ"ש הר"א ששון בסימן קס"ב בפשיטות גמור דהאיסור הרבית הוא בתחלת הלואה אעפ"י שהלוה לא יתן רבית. ודייק לי' מקרא הנ"ל דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך כלומר משעת נתינה שאתה מלוה אותו. וכתב הכנה"ג ביו"ד סימן ק"ס בהגהת הטור אות וי"ו דדעת הר"א ששון