שערי בנימין לז

מכ"ש דא"י לחזור בו תכ"ד א"כ קשה דבאמת מנ"ל להש"ס בתמורה (דף י"ז) ללמוד מקרא דיהי' דתמורה בטעות הוי תמורה דלמא יהי' אינו מרבה דתכ"ד אינו יכול לחזור בו בתמורה דזה מסתבר טפי אבל בטעות לא הוי תמורה ומנ"ל דיהי' מרבה שוגג אלא ודאי דאף בהקדש א"י לחזור בו תכ"ד לכך אי אפשר לפרש יהי' לרבות תכ"ד דמה אריא תמורה כל ההקדש לא מהני חזרה תכ"ד ובע"כ יהי' מרבה רק תמורה בטעות דבהקדש לא הוי הקדש ובתמורה הוי תמורה ומוכח ממילא שיטת הרמב"ם

אך לפי מ"ש די"ל דבתמורה גרע מהקדש ומסתבר בי' יותר לומר דתכ"ד כד"ד קשה שפיר לפי האמת מנ"ל להש"ס דיהי' מרבה תמורה בטעות דלמא מרבה רק תוך כ"ד דא"י לחזור בו אף גבי תמורה ובטעות באמת לא הוי תמורה. ואין לומר דתכ"ד עדיף מטעות ומסתבר יותר שיהי' יכול לחזור בו דהרי חזינן בקדושין אינו כן וכן להרמב"ם בהקדש אינו כן וצ"ע בזה. והנה עוד הי' מקום להאריך בזה אלא דאין הפנאי גורם אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה. ועיין בתשובה סימן זיי"ן מ"ש עוד בזה יעו"ש ועיין בספר ושב הכהן במס' תמורה הרגיש בסברת הקצה"ח ובקושיא שלו מתמורה בטעות יעו"ש

סימן ז'. איתא במס' כריתות דף י"ג ע"ב מתניתין יש אוכל אכילה אחת וחייבין עלי' ד' חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביוה"כ ר"מ אומר אם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אמרו לו אינו מן השם פירש"י דאין חיוב זה משום אכילה. תוס' ד"ה אם הי' שבת וא"ת מאי שייך זה לענין אכילה? וי"ל דה"פ והוציאו בפיו דכיון שהניחו בפיו בשבת ברה"י והוציאו בר"ה מחייב משום הוצאה דבליעתו הוא הנחתו וכו' ע"ש ולכאורה קשה לפירוש דברי התוס' א"כ מאי טעמא דרבנן דאמרו אינו מן השם

ונלענ"ד לומר דר"מ ורבנן אזלי בשיטתייהו דלר"מ שפיר הוי הוצאה מן השם כמ"ש התוס' ורבנן לשיטתייהו שפיר השיבו דאינו מן השם והוא. דהנה הצל"ח על פסחים בפ' כל שעה וכן הקצה"ח סימן כ"ח סעיף א' הקשו לפי מה דאמרינן בפ' כל שעה (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש יש אומרים מעל ויש אומרים לא מעל. מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה דס"ל ח"כ פוטר מן התשלומין והקשו התוס' שם אמאי פטור מקרבן מעילה משום קם לי' בדרבה מיני' הא אמרינן בהמצניע המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב על האוכלין. ותירצו כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרבן וחומש עיי"ש א"כ קשה מאי הוסיף ר"מ שבת דהא במה דהוסיף שבת חיסר אשם כיון דהיתה שבת דהוא מחייבי מיתות ב"ד דודאי פוטר מן התשלומין דאפי' ר"מ דלוקה ומשלם אית לי' מ"מ מת ומשלם לית לי' כדאמרינן בפ' אלו נערות וא"כ ליכא אשם ומאי הוסיף ר"מ. ע"כ קושיות הצל"ח והקצה"ח

ונלענ"ד ליישב הקושיא הנ"ל עפ"י פשוטו באופן דר"מ לשיטתו קתני שפיר שבת ואעפ"כ לא יחסר אשם. דהנה הרמב"ם בפ"א מה' מעילה כתב וז"ל המועל בזדון לוקה ומשלם עכ"ל והקשו עליו דזה היפוך הכלל המסור בידינו דאין אדם לוקה ומשלם והרמב"ם בעצמו כתב בפירוש בפ"ו מהל' תרומות שהאוכל תרומה בזדון לוקה ואינו משלם ומאי שנא? ומתרץ מוהר"ש אבוהב ז"ל בספרו דבר שמואל סימן שכ"ז וז"ל. ויותר נראה שטעמו של הרמב"ם לחלק בין תשלומי מעילה להקדש ובין תשלומי אחרים של ממון לבעלים או תשלומי תרומה לכהנים שהם בעליה שהרי מצינו במס' כתובות בפ' אלו נערות דעיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמך לאו דדתרומה לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו במספר משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות והתם מיירי בתשלומי ממון אבל גבי מוש"ר שהתשלומין הם קנס קיי"ל מקרא דלוקה ומשלם ונ"ד במעילה שהתשלומין להקדש הן ואין לו בעלים התובעים כ"א מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא דשפיר דיינינן לי' כמוש"ר דלוקה ומשלם כמוהו שלא כדין התרומה שהתשלומין הם נותנין ליהנות לכהנים הבעלים וכו' עכ"ל. היוצא לנו מדבריו דתשלומי הקדש קנס נינהו כיון שאין להם בעלים ודבריו נכוחים למבין וא"כ ר"מ לשיטתו דס"ל בפ' אלו נערות (דף ל"ד) לוקה ומשלם וגם חידוש הוא שחידשה דשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם וכיון דתשלומי הקדש קנס נינהו א"כ אף שמוסיף ר"מ שבת לא מחסר אשם כיון דלדידי' בקנס מיקטל ומשלם וא"ש אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ואפ"ה יש חיוב אשם ואינו פוטר מן התשלומין ודו"ק

אמנם כ"ז ר"מ בשיטתי' דס"ל חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמקטל משלם וכמו דמוקי שם רבה אבל כולהו אמוראי ורבנן פליגי שם וחולקים על רבה וס"ל דגם בקנס אין אדם מת ומשלם וקם לי' בדרבה מיני' א"כ א"א למיתני לשיטתייהו אם היתה שבת והוציאו בפיו כיון דעי"ז מחסר אשם וכקושיות הצל"ח והקצה"ח הנ"ל וא"כ כל עיקר טעמא דרבנן דלא תני במתניתן אם היתה שבת וכו' משום דתני אשם וכנ"ל. וכ"ז לפי מה שציירו התוס' דאיסור שבת בא ע"י אכילה דבליעתו זו הנחתו וא"כ איסור שבת וחיוב תשלומין באים בהדדי וקים לי' בדרבה מיני' וא"כ א"א למיתני אם היתה שבת כיון דיחסר אשם אבל אם אמרינן דהוצאה היתה סתם שהוציא מרה"י לרה"ר בהנחת פיו לא ע"י הבליעה כמ"ש התוס' א"כ איסור הוצאת שבת וחיוב תשלומין דהיינו האשם אינם באים בב"א דזה החיוב משום אכילה וזה משום הוצאה. והרמב"ם פסק בפ"ג מהל' גניבה הלכה א' וז"ל. כבר בארנו בה' נערה