שערי בנימין לו

שיאכלו לבד וכמו עבד האוכל משל רבו דאטו הוי המאכל שלו לעשות בו מה שירצה ואין לו רק אכילה בלבד ויש הנותן מתנה לחברו דהוי של הנותן תחלה ומ"מ כשנתן לאחר נעשה שלו ממש כן ה"נ הכהנים בקדשי קדשים וכדומה לא הוי שלהם כלל הקרבנות רק לאכילה לבד אבל העניים אף דהצדקה לגבוה הוי והוי כזכה בו הגבוה מ"מ נחשב כאלו חזר הגבוה ונתן להעניים במתנה שיהי' שלהם ממש ולכך נחשב ממון שלהם כשמגיע לידם לקדש בו אשה ולכל דבר יעו"ש. ובזה א"ש נמי כאן דנהי דקדשים קלים הוי ממון בעלים מ"מ לא גרע מנודר צדקה לדעת הסמ"ע ואמרינן בי' דהוי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהוי כאלו חזר הגבוה ונתן הקרבן להבעלים שיהי' שלהם ממש לכל דבר לכך לדין ממון נחשב שלהם כיון דחזרו וזכו בו ומ"מ לענין חזרה א"י לחזור בו תכ"ד כיון דהוי כאן מעשה דתחלה הוי כזכה בו ההקדש וחזר והקנהו לבעלים ואין אחר מעשה ב"ד כלום ולא אתי דבור ומבטל מעשה ובזה הוי א"ש מה דהקשה המשל"מ בפ"ב מה' מעילה דברי הרמב"ם אהדדי מה דפסק המוכר שלמיו לא עשה ולא כלום ומה דפסק דנעבד לא מהני במוקדשין יעו"ש והוא נגד הש"ס והניח בצ"ע

ולפי הנ"ל יתיישב והוא דהרי מפורש בפ"ב דקדושין דאף ריה"ג לא אמר רק מחיים אבל אחר מיתה מודה דהוי ממון גבוה ולפ"ז לפי מ"ש כאן דתחלה הוי של גבוה רק דחוזר הגבוה ומקנה לבעלים וכיון דהבעלים צריכין להקריבו אח"כ ויחזור להיות של גבוה וא"כ הוי כמתנה ע"מ להחזיר והוי כנתן ההקדש לבעלים הקדשים קלים ע"מ שיחזור ויתננו לגבוה בעת הקרבה. והנה קיי"ל בש"ס פ"ה דב"ב בשור זה נתן לך ע"מ שתחזירהו להקדישו אם החזירו קדוש לא החזירו לא הוי קדוש יעו"ש א"כ ה"נ אם הוא עובדו לע"ז אם יחול עליו שם נעבד יתסר עוד לקרבן ולא יהי' בידו כלל להחזיר וכיון דלא יהי' בידו לקיים התנאי הוי למפרע כאינו שלו ולכך אין בידו לאסרו כלל וכן נמי למכרו כיון דקרבן בעינן לשמו לשם בעלים א"כ תחלה בשעה שמקדישו הוי כאלו חזר הגבוה והקנה לו ע"מ שיחזירו הוא בעצמו ליד גבוה ולכך אם מכרו לאחד לא הוי שלו למפרע כיון דלא קיים תנאו לכך א"י למכרו והש"ס דאמרינן דלר' יוסי הגלילי מהני היינו דהנה אנן קיי"ל מתנה לזמן הוי רק קנין הפירות ולא נחשב קנין הגוף כלל רק מתנה ע"מ להחזיר הוי קנין הגוף כיון דנותן לו לחלוטין רק דמתנה עמו תנאי להחזירו אך זה למ"ד קה"פ לאו כקהג"ד אבל למ"ד קה"פ כקנין הגוף דמי אף מתנה לזמן נחשב קנין הגוף עיין מזה בפוסקים ואחרונים ולכך א"ש כיון דר' יוסי הגלילי למדו מקרא דמעלה מעל בד' לרבות קדשים קלים וכו' שהם ממונו. והנה זה אפשר לומר בשני אופנים. או דהגבוה נתן לו הקרבנות בתורת תנאי על מנת להחזירו או דנתן לו מתנה לזמן היינו שעד הקרבה יהי' שלו והוי כמתנה לזמן ולכך א"ש דהש"ס דמוקי לה המשנה דמוקצה ונעבד כר"י הגלילי וכן במוכר עולתו ושלמיו היינו דשם אתיא נמי כמ"ד קה"פ כקהג"ד ולדידי' מתנה לזמן הוי מתנה ונחשב שלו ולכך מפרשינן לר' יוסי הגלילי דדריש ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים היינו כפשוטו דהוי כאלו חזר הגבוה והקנה לו לזמן עד זמן ההקרבה וא"כ לא הוי כמתנה על תנאי רק כמתנה לזמן ולכך כיון דהוי שלו יכול למכרו או לאסרו ואף דאח"כ אין בידו להחזירו עוד מה בכך כיון דלא הוי בידו בתורת תנאי ע"מ להחזירו יכול לעשות בו באותו זמן כרצונו כיון דגלי קרא דהוי שלו אבל אנן דקיי"ל קה"פ לאו כקהג"ד א"כ אי אפשר לומר דהוי כמתנה לזמן א"כ הוי רק קה"פ ולאו כשלו הוי ולמה יתחייב עליו קרבן שבועה כיון דאין הגוף שלו ולאו ממונו הוא וקנין פירות לא שייך בקדשים דאסור לו ליהנות ולאחר מיתה חוזר לרשות גבוה ולמה יתחייב קרבן שבועה ובע"כ דהוי כמתנה ע"מ להחזיר כאלו ניתן לו להיות שלו בתנאי להחזירו וכיון דהוי כמתנה ע"מ להחזיר אינו יכול לאסרו דא"כ לא יהי' יכול להחזירו עוד וכן למכרו דהוי כאלו התנה עמו שיחזירנו הוא מידו ולכך פוסק הרמב"ם דא"י לעשותו נעבד או למכרם וא"ש. ומיהו מ"ש בה' טוען ונטען שבתקדשות פטור זה עדיין צ"ע כמו שתמה הלח"מ בפ"ו מבכורות ואין פנאי להאריך בזה כעת אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר

והנה עפמ"ש לעיל בישוב שיטת הרמב"ם במה שפסק בתמורה תכ"ד לאו כד"ד יתיישב דקדוק חמור שהוי קשה לי ושוב מצאתי בפ"י בב"ק שם שהרגיש בזה דלמה פריך הש"ס מהסיפא דתמורת עולה ולא פריך מרישא דהיא שלמים וולדה עולה ואדרבא מימרא דר"פ רק ארישא אתמר יעו"ש אך לפמ"ש א"ש ומזה גופא הוכיח הרמב"ם דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד לכך לא הוי קשה לו כלל מרישא דהקדש שאני רק מתמורה פריך שפיר כיון דהוי עברה ראוי שיהי' דינו כמו בחולין וזה לאביי דס"ל מלקות בקיום מעשה תלוי אבל אנן קיי"ל כרבא דאין המלקות תלוי בקיום מעשה לכך הדר דינו לענין קיום מעשה כשאר הקדש כנ"ל וא"ש ודו"ק. שוב מצאתי דאתי לידי ספר ושב הכהן בחבורו על תמורה הרגיש שם בסברא הנ"ל דבאיסור י"ל תכ"ד כד"ד רק במותר דברינו לא הרגיש שם

ועיין בקצה"ח מ"ש בישוב דברי הרמב"ם ועפ"י דרבו לא הוי צריך להוכיח מדסיפא תכ"ד קטן אף הרישא נמי בתכ"ד קטן רק דהי' יכול יותר כיון דחזינן דלחזור בו תכ"ד הוי רבותא טפי מלבטל הדבר מכח טעות דהרי בקדושין קדושי טעות לא הוי קדושין ולחזור א"י תכ"ד וכן בהקדש להרמב"ם תוך כ"ד א"י לחזור והקדש טעות לא הוי הקדש וא"כ כיון דלחזור תכ"ד גרע מטעות וא"כ כיון דבתמורה בטעות הוי תמורה