שערי בנימין לד

דאמר לה אחר הנתינה רק בזה כיון דנתן לה יחד שני פרוטות ואמר לה התקדשי בפרוטה א"כ באותו רגע הוי כידוע דרוצה לקדשה תיכף עוד דאל"כ למה הקדים ליתן לה שתים אחר שמקדשה רק בפרוטה ובע"כ תחלה הוי גלוי מלתא דרוצה לקדשה עוד אף דלא הי' אפשר לומר שני דברים כאחד לכך אמר לה קדושין שניים אח"כ והוי כמו תמורת עולה ושלמים דס"ל לר' יוסי כיון דאי אפשר לומר ולהוציא שני דברים כאחד חלו שניהם כן ה"נ בזה ובאמת ממה דהזכיר ר"א תחלה הנתינה ואח"כ האמירה ולא הזכיר תחלה האמירה ואח"כ הנתינה מוכח דבאמת באמר תחלה קודם כל הנתינה הוי פשיטא לי' דמהני כיון דעדיין לא נתקדשה כלל ולא מבעי' לי' רק בנתן תחלה לה הכסף א"כ תיכף אחר הנתינה ואמר באחת היום כבר נתקדשה ומ"מ כיון דנתן לה תחלה שניהם הוי כגלוי דעת שרצה לקדשה יחד ולכך מדמה לה הרמב"ם שפיר לשדה זו שאני מוכר לך דהתם נמי כיון דיכול הוא לחזור בו תכ"ד לכך הוי כדבור אחד ממש ודומה ממש לקדושין בנתן לה שני פרוטות תחלה ויליף הרמב"ם זה מזה ולכך א"ש מה דלא פשיט לי' מהתם מפדאן אחרים דאינן מקודשת דהתם בשעה שאמר הרי נטיעות הללו קודש או קרבן לא הוי גלוי דעת תחלה דרצה לומר שפדאן יחזרו ויתקדשו ושוב אין יכול להקדישן כיון דבהקדש תכ"ד לאו כד"ד וא"כ כבר אינן ברשותו כלל ולכך לא מהני בפדאן אחרים אבל בבעיא דר"א דנתן לה תחלה שני פרוטות ואמר לה התקדשי לי באחת דיש גלוי דעת תיכף דרוצה לקדשה עוד בזה י"ל דלא נחשבו אינן ברשותו כיון דיש גלוי דעת דרצה כן מתחלה לקדשה שני פעמים לכך לא פשיט לי' מהא וא"כ לפ"ז מוכח מבעיא דר"א דנקט בנתן שני פרוטות יחד ולא נקט בנתן חדא חדא וגם ממה דלא פשיט הש"ס בנדרים מפדאן אחרים מוכח דס"ל כיון דאין יכול לחזור בו תכ"ד אף לקיים המעשה נמי לאו כדבור דמי ואינו ברשותו להקדישו ולקדשה והסוגיא דב"ק בע"כ הוי ס"ל דנהי דתוך כ"ד לאו כד"ד בהקדש היינו רק לענין חזרה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל לקיים מעשה הוי כדבור ונחשב עדיין ברשותו כבתחלה ויכול לחזור מהקדש להקדש ומקדושין לקדושין אבל אנן קיי"ל כדעת ר"א והש"ס בנדרים דמוכח דס"ל היכי דלאו כד"ד אף לענין קיום מעשה לא הוי כדבור דמי, ולא נחשב ברשותו עוד כלל, ולכך אף מהקדש להקדש אין יכול לחזור בו

ויובן יותר, די"ל דהש"ס דמרובה ס"ל כהס"ד דנדרים דאף בפדאן אחרים נמי חוזרין וקדושות ולא הוי ידע מימרא דר' יוחנן שם ולכך הוי מוכיח מזה דאף דתכ"ד בהקדש לאו כדבור דמי לענין קיום מעשה להיות ברשותו עדיין שיוכל לחזור ולהקדיש הוי כדבור וכדס"ד דש"ס דנדרים דפריך שם תפשוט דבעי ר"א וכו' ולכך מוכרח הוא לתרץ דתרי תכ"ד הוי אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דפדאן אחרים אין חוזרין וקודשות וקיי"ל כר"א בנתן שני פרוטות מקודשת בע"כ יש לחלק דהתם הוי גלוי דעת תחלה דרוצה לקדשה עוד לכך מהני אבל באומר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו לא מהני בפדאן אחרים כיון דלא הוי ברשותו עוד ואין יכול לחזור בו אף תכ"ד לכך אף לקיום מעשה נמי לא מהני ומוכח כשיטת הרמב"ם

והנה מ"ש לעיל, די"ל דהסוגיא דמרובה אזיל לר"ל אף דבאינו שלו מודה ר"ל דלא יכול להקדיש מ"מ הכא שאני כיון דעדיין הוי תוך כדי דבור א"כ בעלמא הוי תכ"ד כד"ד א"כ לענין שלו עדיין נחשב שלו כיון דהוי תכ"ד והוי כדבור נחשב עדיין שלו אבל מ"מ הוי אינו ברשותו כיון דאם רצה לחזור בו אינו יכול לחזור בו לכך לא הוי ברשותו והוי בזה כשלו ואינו ברשותו וזה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל הנ"ל אם יכול להקדיש או לא ולכך התם אזיל הש"ס לצנועין ור"ל ואנן קיי"ל כר' יוחנן כנ"ל ותבין

ועוד הי' נראה ליישב שיטת הרמב"ם דהנה בחבורי לה' נדרים (דף כ' ע"ב). הבאתי שם ראי' להרמב"ם דבהקדש אינו יכול לחזור בו אף תכ"ד אבל בתמורה דהוי עברה ולא ניחא לההקדש בכך ואדרבא טפי הי' ניחא אם לא הי' מימר כלל לכך לא עדיף מחולין דיכול לחזור בו תכ"ד

ויש להסביר הדבר יותר כיון דעיקר הטעם הוי דא"י לחזור היינו מכח דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי וא"כ בהקנאה להדיוט גופו אם לא ניחא להקונה אינו זוכה בע"כ ודוקא היכי דניחא לי' בכך אז זוכה בו אבל בלא ניחא לי' בכך אינו זוכה ולכך ה"נ בהקדש כמה דניחא לההקדש בכך אמרינן דמסירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור בו אבל בתמורה דלא ניחא לההקדש בזה לא שייך כמסירתו להדיוט דמי לכך לא עדיף מחולין דיכול לחזור בו תכ"ד ועיין שם עוד מ"ש בזה אך בזה לא הונח מ"ש הרמב"ם בפ"ה מה' תמורה דשם משמע דאף בתמורה פוסק דא"י לחזור בו תכ"ד והוא נגד הסוגיא דב"ק

אך נראה דהנה המעיין בב"ק שם יראה דקשיא זו אזיל שם אליבא דאביי דהוא ס"ל שם למפרע הוא נפסל ולדידי' פריך שם הש"ס דר"י אדר"י ולפ"ז הנה דין זה תליא במה דפליגי אביי ורבא אם כל מלתא דעביד רחמנא לא תעביד דאביי ס"ל דעביד מהני דאי לא מהני אמאי לוקה ורבא ס"ל דלא מהני ומ"מ לוקה אמימרא דרחמנא ולפ"ז הנה באם אמר תמורת עולה תמורת שלמים אם נימא דיכול לחזור בו תכ"ד אם ילקה שתים או לא יהי' תליא בפלוגתא הנ"ל דהנה לאביי לא ילקה רק על תמורת שלמים ולא על של עולה כיון דחזר בו משל עולה ונעשה רק תמורת שלמים וא"כ שוב לא אהני לי' דבור ראשון וכל דלא אהני לא לקה דהרי עיקר המלקות מכח דאהני מעשיו וכל דלא אהני לא לקה אבל לרבא דס"ל עביד לא מהני ולקה ונהי