שערי בנימין לג

ולפמ"ש הוא מוכרח כן בש"ס דנדרים וראי' ברורה משם והוי א"ש מה דהוי קשה להרמב"ם למה לא מנה הש"ס בסוף נדרים גבי הנהו דלא מהני חזרה תכ"ד הו"ל למנות הקדש נמי אך לפמ"ש א"ש דלא מנה רק הני דהדבור הוי דבור גרידא דאף דבקדושין וגירושין איכא מעשה מ"מ הדבור דידהו הוי רק דבור גרידא ושייך בי' לומר תכ"ד כד"ד אבל בהקדש הדבור גופו הוי כמעשה ובזה פשיטא דלא מהני חזרה תכ"ד דלא שייך לומר תכ"ד דאין כאן דבור רק מעשה ממש

והנה עפ"י הנ"ל הי' נראה ליישב שיטת הרמב"ם דאינו סותר לסוגיא דמרובה והוא. דהנה לכאורה הי' מקום לחלק דבשלמא אם רוצה לחזור בו מהקדש לחולין א"כ הוא בא לחזור ולהוציאו מרשות הקדש לגמרי שפיר י"ל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי א"כ הוי הדבור כמעשה ולא אתי אח"כ הדבור שחוזר בו שיהי' חולין לבטל מעשה אבל אם כעת מסכים שיהי' הקדש רק דחוזר בו מעולה לשלמים או להיפוך א"כ בזה אף בחזרה אינו בא להוציא מרשות הקדש רק משמירו ברשות הקדש א"כ גוף הדבור שהקדישו אינו מבטל רק שחוזר בו ממה שאמר תחלה שיהי' עולה ואומר שיהי' שלמים הנה אמירת עולה שפיר הוי רק דבור בעלמא ויכול לחזור בו מעולה לשלמים דאתי דבור ומבטל דבור כיון דסוף סוף הוי קודש רק לענין מה יהי' הקודש זה דינו רק כדבור ואתי דבור ומבטל דבור והמעשה אינו בטל דהרי נשאר הקדש וא"כ תקשה אכתי למה ס"ל להרמב"ם באומר ולד זה שלמים ואח"כ עולה אין יכול לחזור בו תכ"ד וצריך לומר כיון דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו א"כ ה"נ בשלמא אם הי' יכול לחזור בו לגמרי תכ"ד להיות חולין א"כ הוי עדיין ברשותו לכך הי' יכול נמי לעשותו שלמים או תמורת שלמים אבל כיון דלחולין אין יכול לחזור בו דלא אתי דבור ומבטל מעשה א"כ שוב אף לעשותו שלמים אינו יכול דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו

והנה בסוגיא דצנועין יש שם פלוגתא דר"י ור"ל. דר"ל ס"ל דיכול אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאינו יכול להקדיש ולכך י"ל דסוגיא דמרובה ס"ל כר"ל דיכול להקדיש דבר שאינו ברשותו ולכך פריך שפיר דלמה לא יוכל לחזור בו לומר תמורת שלמים דהרי בזה אינו חוזר מההקדש רק מעולה שלמים ונימא אתי דבור ומבטל דבור. ואין לומר דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו דהרי לר"ל יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו לכך משני תרי כד"ד הוי אבל אנן דקיי"ל כר"י דאינו מקדיש דבר שאינו ברשותו לכך אף מעולה לשלמים לא מהני חזרה דא"י להקדיש דבר שאינו ברשותו והוי א"ש פסקי הרמב"ם

ובדרך זה יתיישב דברי הרמב"ם יותר נכון. דהנה בש"ס פ"ג דקדושין ובפ"ג דנדרים מביא שם הך בעיא דר"א בנותן שתי פרוטות לאשה ואומר לה באחת התקדשי היום ובאחת לאחר שאגרשך וכו'. והנה הרמב"ם פוסק בפשיטות בפ"ז מה"א דמקודשת וכתבו הרשב"א והר"ן דלמד כן מפ"ה דכתובות דאמר שם ר' אילא מה אלו אומר שדה זו שאני מוכר לך תקדיש דקדשה יעו"ש. והנה לכאורה הוי קשה מה ראי' מהתם דממ"נ היכי מיירי אם מיירי דעדיין לא עשה בו חזקה כלל בשעה שאומר תקדיש א"כ מה ראי' לענין קדושין דבשעה שאומר ובאחת לאחר שאגרשך כבר קבלה פרוטה ראשונה ונתקדשה פעם א' ובע"כ גם גבי מכירה נמי מיירי רק דאמר לו שדה זו שאני מוכר לך ועשה בו קנין תיכף ואז אמר לו תקדיש א"כ מה ראי' מהתם לקדושין בשלמא במכירה כיון דיכול עדיין לחזור בו תכ"ד לכך נחשב שלו אבל בקדושין דתכ"ד לאו כד"ד א"כ אינו יכול לחזור בו עוד לכך אף לקדשה תיכף לאחר שיגרשה אינו יכול דמעתה אין בידו לקדשה כיון דכבר נתקדשה לו והוי כנותן פרוטה לאשתו דלא מהני ומזה הי' מוכח כדעת הט"ז דס"ל גם במכירה א"י לחזור בו תכ"ד ולכך יש מהתם שפיר ראי' דהרי חזינן דלחזור לא הי' יכול עוד ומ"מ נחשב בידו להקדישה דדוקא לענין חזרה אמרינן תכ"ד לאו כד"ד ודלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל לענין שיחשב כשלו שיהי' יכול לחזור ולהקדישה שפיר נחשב שלו כיון דתכ"ד כד"ד הוי בשעה זו כאלו הי' רגע הראשונה בשעה שמכרה תחלה או באשה בשעה שקדשה בתחלה וכעין שכתבו התוספות בב"ק (דף ע"ג) דאף אם א"י לחזור בו תכ"ד מ"מ לענין לפרש דבריו הוי תכ"ד כד"ד כן ה"נ בזה. בשלמא לבטל דבריו הראשונים לא הוי כדבור כיון דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל מה שאינו חוזר רק לקיום מעשה לענין קיום המעשה שפיר הוי כדבור ונחשב עדיין שלו כרגע ראשונה והוי בידו. אך בזה לא הונח דאכתי מה ראי' מהתם דלמא ר' אילא מיירי בקנין סידור וכסף דבזה לכ"ע יכול לחזור בו תכ"ד או בעסוקין באותו ענין ומה ראי' לקדושין. ועוד קשיא למה נקט ר"א בעיא שלו בנתן שתי פרוטות לאשה למה לי דנתן שני הפרוטות יחד וכך הו"ל נתן פרוטה לאשה ואמר לה התקדשי לי היום ונתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לאחר שאגרשך ולמ"ל דנקט דנתן שני הפרוטות יחד. גם קשה מה דהקשו הרשב"א והר"ן בנדרים (דף למ"ד) למה לא פשיט להיפוך דאינה מקודשת כיון דאשה דמיא לפדאוהו אחרים ופשיט להיפוך דאינה מקודשת והר"ן שם נדחק בזה. ולדעתי נראה כך דודאי זה מודה ר"א אם נתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בזה היום אף אם תיכף הי' נותן לה עוד פרוטה והי' אומר התקדשי לאחר שאגרשך לא הי' מהני כיון דתוכ"ד בקדושין לאו כד"ד א"כ לא הוי בידו לקדשה רק דמבעי' לי' אי בגמר דבריו קודם נתינה אמר לה תחלה כל האמירה ואח"כ נתן להן א"כ בשעת קדושין שניים עדיין לא נתקדשה קדושין הראשונים כיון דלא נתן לה עדיין או דמיירי