שערי בנימין לא

במטלטלין הוא דאמרינן ירקבו דלא אתי בו לידי תקלה אם ממתינים עד שירקבו והכא במקרקעי איירי דאם ימתין אתי לידי תקלה עכ"ל

אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ז מה' ערכין וחרמין הלכה יו"ד וז"ל. מותר לפדות הקדשות בזה"ז אפילו לכתחלה ואפילו בפרוטה ומשליך אותה לים המלח וכו' אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשווי' כמו שבארנו עכ"ל. וכתב שם הלח"מ מדכתב הרמב"ם סתם מותר לפדות הקדשות ולא חילק בין מקרקעי למטלטלי משמע דחולק על סברת התוס' ואומר דדינא דרב יהודא זיל שקול וכן דינא דשמואל דאמר הקדש מאה וכו' בין מקרקעי בין במטלטלין והא דמקשו התוס' מע"א דמשמע דאמרינן ירקבו כבר תירץ הראב"ד שם היינו כשאינו רוצה לפדותן אבל אם ירצה לפדותן יפדה אותם בפרוטה ויוליך פדיונם ליה"מ אפילו לכתחלה וא"כ קשה אמאי שאמר ר"ה ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי נאמן ומטעם חזקה אין אדם עושה קנוניא וכו' אבל בבריא לא מהימן דחיישינן לקנוניא

והנה הפוסקים הביאו דינא דר"ה וגם הרי"ף אינו מביא רק הדינים הנוהגים בזה"ז משמע דגם בזה"ז פסקינן כן וקשה מדוע ניחוש בזה"ז לקנוניא דהא באמת א"א לבע"ח לגבות מן ההקדש רק ברוצה לפדות אבל בלא פדיון לא כמו שאמרינן הפודה פודה ע"מ ליתן לבע"ח וא"כ זה יכול לעשות לכתחלה להיות פודה ההקדש בפרוטה ועכ"פ בדינר וא"כ מאי קנוניא שייך בזה. וכבר כתבנו דהרמב"ם אינו מחלק בין ממקרקעי למטלטלי דבכל ענין מותר לפדות בזה"ז וא"כ קשה כנ"ל בשלמא על הרמב"ם גופא ל"ק מדוע פוסק דינא דר"ה דהרמב"ם העלה בחבורו גם הדינים הנוהגים בזמן הבית ובזמן הבית אסור לפדות לכתחלה רק בשווי' כמו שהעתקתי לעיל לשון הרמב"ם וא"כ שפיר חיישינן לקנוניא אבל על הרי"ף והפוסקים דאינם כותבים רק הדינים הנוהגים בזה"ז קשה מדוע ניחוש לקנוניא הלא בזה"ז מותר לפדות לכתחלה בדינר עכ"פ וזה יוכל לעשות אף באינו מגיע לפלוני מנה ובלא פדיון בלא"ה לא יגבה הבע"ח? וגם מדוע ניחוש לקנוניא בהא דאמרינן לכשיגרשנה ידור הנאה הלא גם בלא גירושין בזה"ז יכול לפדות ומאי קנוניא שייך בזה. ואין לומר דהרי"ף מחלק בין מקרקעי למטלטלי כסברת התוס' בערכין הנ"ל ז"א עיין בהרי"ף פ"ק דע"ז ובר"ן שמה תמצא מבואר דלא ס"ל כסברת התוס' אשר ע"כ מוכח דנ"מ בדינא דר"ה בזה"ז לענין צדקה והיינו דס"ל להרי"ף צדקה הוי כהקדש וכמו דאמרינן בהקדש חזקה אין אדם עושה קנוניא כמו כן נאמר בצדקה ובצדקה ל"ש פדיון ע"כ הביא שפיר דינא דר"ה וכיון דצדקה כהקדש דמי א"כ כיון דהרמב"ם פוסק דבהקדש תוכ"ד לאו כד"ד ה"ג בצדקה ותליא בפלוגתא הבאתי' לעיל בחו"מ סימן רי"ב אם נאמר מחשבה מהני לצדקה וכנ"ל עיין בזה היטב

ודע דלדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל בפתח דברינו דמפרש קושיות הגמרא ל"ל הפודה פודה היינו מדוע לא יפדה אותו הבע"ח עצמו ולא איש אחד ומשני לכן לא יפדה אותו הבע"ח עצמו משום גזירה דאם יראו שהבע"ח עצמו פודה יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עיי"ש שהארכתי א"כ בהאי דאמרינן שם במתניתן דערכין (ק"ג ע"ב). הי' חובו מאה מנה וכו' מוסיף עוד דינר וכו' ר"ל דאחר יפדה ולא הבע"ח עצמו ומטעם הנ"ל גזרה שמא יאמרו ולכאורה לפי דברי המפרשים לדברי הרמב"ם משמועתם דגם הבע"ח גופא יכול לפדותם וזה אינו לפי פירוש הרמב"ם ז"ל ודו"ק

סימן ה'. נסתפקתי למאי דקיי"ל כרבא דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אם הקדיש המלוה בתוך הזמן וכשבא הזמ"פ לא פרעו הלוה ונמצא דהקרקע של המלוה אם צריך להקדיש כעת עוד הפעם מחדש דהשתא קא קני לרבא מעת שבא לידו או נימא כיון דהקדיש אז ממילא כשבא הזמ"פ שקנה חל ההקדש שהקדיש אז בתוך הזמן ממילא? ולכאורה דומה קצת למאי דאיתא בחו"מ סימן שע"ד סעיף א' הגוזל שדה ומכרה או נתנה לאחר שאין מעשיו כלום כמו שנתבאר. אם אח"כ קנאה הגזלן מהנגזל נתקיימה ביד הלוקח מהגזלן וכו' עכ"ל. אע"ג דבשעה שמכר הגזלן להלוקח לא היתה שלו וגזלה היא בידו מ"מ כיון שאח"כ קנאה מהנגזל שפיר נתקיימה המכירה שמכר למפרע א"כ הה"ד בזה דהקדש חל השתא אע"ג דבשעת שהקדישו לא הי' שלו והמחלוקת שבין אביי ורבא הוא רק לענין אם ההקדש חל תיכף בשעה שהקדישו דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה חל ההקדש תיכף ולרבא לא חל אבל אם הקדיש בתוך הזמן ואח"ז לא פרעו ונתקיימה השדה ביד המלוה שפיר יוכל להיות דגם לרבא לא צריך להקדיש מחדש כמו בסי' שע"ד. ולכאורה לא דמי להאי דסימן שע"ד דהתם הטעם בצדו שמפני זה טרח הגזלן לקנותה כדי לעמוד בנאמנותו וכו' לכן נתקיימה ביד הלוקח משא"כ בהא דהקדיש מלוה שאין שום הוכחה במה שלא פרעו הלוה שרוצה בזה. כך נ"ל מסברא דנפשי

שוב למדתי מלשון רש"י ז"ל במס' פסחים (ד' ל"א) אהא דאמרינן כי פליגי דזבין מלוה וקדיש מלוה וכו' ופירש"י כי פליגי דאקדיש מלוה בתוך הזמן את הקרקע המשועבד לו וכו' והשתא כשהגיע הזמן ולא פרעו זה והוא בא לגבותה מן הלוה חוזר בו מן ההקדש עכ"ל. מדברי מאורינו רש"י ז"ל נלמוד דדוקא שחוזר בפירוש מן ההקדש הוא דלרבא אינו קדוש משא"כ בשאינו חוזר מן ההקדש חל ההקדש ממילא א"כ צ"ל דדעת רש"י אף דלא שייך בזה הטעם כי האי דסימן שע"ד אפ"ה סתמא דמלתא אמרינן דאדם ניחא לי' מה שעשה מחולין קדשים ואמרינן שההקדש חל ממילא בשעה שבאה לידו ודמי ממש להדין המבואר בש"ע