שערי בנימין יח

הקדש קדושת הגוף ובין הקדש קדושת דמים, בכולם ס"ל לרבא דההקדש מפקיע מידי שעבוד. וז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' ערכין הלכה י"ד. המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בע"ח, אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שהקדש מפקיע השעבוד שקדם עכ"ל. מזה מוכח דס"ל לרבינו דגם הקדש דמים מפקיע את השעבוד דלא כרש"י אלא דס"ל דמה דאמרינן במשנה דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו הוא מן הדין לא משום תקנת חז"ל דדינא הוא כיון דהקדש מפקיע מידי שעבוד חל עליהם ההקדש ואין הבע"ח יכול ליפרע מהם בלא פדיון. ומהא דאמרינן בגמ' למה לי למימר הפודה פודה ומתרץ משום דר' אבוהו כדי שלא יאמרו וכו' דמזה משמע דמדינא א"צ פדיון רק מתקנה שלא יאמרו הקדש יוצא וכו' כבר פירש שם הלח"מ הגמרא גם לשיטת הרמב"ם והיינו משום דמלשון המשנה מ משמע דאין הבע"ח בעצמו הוא הפודה רק אדם אחר הוא הפודה דכן אמרו במתניתן הפודה פודה ע"מ ליתן לבע"ח את חובו וכו' ולכך הקשו בגמרא דלמה יפדה אחר ולא הבע"ח עצמו? ותרצו שפיר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שהרואה שהבע"ח יקחו יסבור שאינו נפדה אלא הבע"ח לוקח אותו לעצמו בלא פדיון ויאמרו הקדש יוצא וכו' לכך אמרו דיפדה אחר והבע"ח יקח מידי האחר ויראו הכל שפדאוהו וממנו לקחו הבע"ח אבל באמת מדינא צריך פדיון רק משום שלא יאמרו התקינו חז"ל שהאחר יפדוהו לא הבע"ח, כן תו"ד הלח"מ

ודבר ד' אמת בפי הלח"מ. וזה נלענ"ד מדויק בדברי הגמרא שפריך ל"ל הפודה פודה, ולדברי רש"י שהקושיא הוא מדוע צריך פדיון תצא בלא פדיון כדין קדושת דמים הי' להגמרא להקשות בלשון למה לי פדיון ולא בלשון ל"ל הפודה פודה אך לפי דעת הרמב"ם כפי פירוש הלח"מ א"ש דבאמת מדינא צריך פדיון רק עיקר הקושיא מדוע יפדה אותו אחר ולא הבע"ח עצמו מדויק שפיר לשון הגמרא ל"ל הפודה פודה דמשמע שאחר יפדה? וקשה מדוע יפדה אותו הבע"ח עצמו ולא אחר ומתרץ שפיר משום גזירה וכו' וא"כ אם הבע"ח עצמו יפדה אותו יאמרו שיוצא בלא פדיון וכו' ע"כ פודה אותו אחר ב ודו"ק היטב

ונראה אה לי ראי' ברורה לדברי הרמב"ם ז"ל, דאי ס"ד כפירוש רש"י ז"ל דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד וקושיות הגמרא הוא ל"ל הפודה פודה היינו למה לי פדיון כלל תצא בלא פדיון כיון דהקדש דמים אינו מפקיע את השעבוד קשה מאי מקשה הגמרא למה לי פדיון דיש לומר משום הכי בעי פדיון דמסתמא אין החוב שלו או הכתובה על כל הנכסים דאין דרך אדם שיהי' החוב שלו שוה בכל נכסיו או שיתן כתובה גדולה כ"כ שיהי' על כל נכסים שלו כמובן, וא"כ מסתמא החוב או הכתובה הוא רק על מקצת נכסיו והוא הקדיש כל הנכסים שלו אף שמבואר במשנה המקדיש נכסיו מ"מ הרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המקדיש כל נכסיו (וכמו שהעתקתי דבריו לעיל) וקיי"ל בדאורייתא אין ברירה ומש"ה בעי פדיון על כל הנכסים דלא בריר לן על איזה נכסים חל ההקדש ועל איזה נכסים לא חל לומר הנכסים הללו שייכים לבע"ח או לכתובת אשה והנכסים הללו הקדש הם דבדאורייתא אין ברירה

ואף לדעת הרשב"א הובא ד דבריו לפסק הלכה בש"ע יו"ד סוף ה' צדקה. דאם יש ספק בגוף ההקדש אין מוציאין מספק ומוקמינן הממון בחזקת בעלים, לא דמי לכאן דכיון שמוציאין לכתובת אשה או לבע"ח מקצת מנכסים שלו שהקדיש א"כ חל ההקדש על מקצת הנכסים בודאי וכיון שחל ההקדש א"כ הדר שוב א"א להוציא כל הנכסים מספק הקדש ולומר הוברר הדבר דקיי"ל אין ברירה לכן צריך פדיון בכל הנכסים ומאי מקשה הגמרא למה לי פדיון? אלא ע"כ מוכח כפירוש הלח"מ לשיטת הרמב"ם ז"ל דבאמת מדינא בעי פדיון רק עיקר קושיות הש"ס ל"ל הפודה פודה דמשמע דאחר יפדה ע"מ ליתן לבע"ח מדוע לא יפדה הבע"ח עצמו ומשני משום דר' אבוהו גזירה שמא יאמרו וכו' אבל באמת גם הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד, וכדעת הרמב"ם ז"ל. ודו"ק היטב כי הוא ראי' נצחת לדעת הרמב"ם כפתור ופרח

אמנם שיטת הרא"ש ז"ל הוא כך. דהרי כתב בפירושו על מס' נדרים (דף פ"ו ע"ב). על הא דאמרינן שם דינא דרבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כתב ע"ז הרא"ש וז"ל. אם עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ובע"ח יגבה חובו מנכסים אחרים. רבא לטעמי' דאית לי' בפרק שני דפסחים בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וברשות הלוה הוא עד שיטרפנו בע"ח הלכך חל ההקדש ולא פקע ע"י טרופת בע"ח כי היכי דלא פקעה ע"י פדיי'. ודוקא הקדישו קדושת הגוף אבל קדושת דמים פקע ע"י טרופה כי היכי דפקע ע"י פדיי' ואעפ"י שהי' ברשות לוה עד שעת טרופה לא הי' יכול להקדישנו בקדושת דמים אלא עד זמן שתצא מרשותו מידי דהוי אשדה מקנה שמקדישה עד היובל ואז חוזרת לבעלים אלא מוסיף דינר על הלוואתו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ"ל

מדברי הרא"ש נלמוד דגם הוא סובר כדעת רש"י ז"ל דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אבל בזאת יש חילוק בין דעת רש"י לדעת הרא"ש דלדעת הרא"ש הוא דעכ"פ חל ההקדש עד שעת טרופה של הבע"ח ורק ע"י הטרופה פקע ההקדש כמו שפקע ע"י פדיי' וקודם פדיון הוא קדוש כמו כל זמן שהוא ברשות הלוה ולא בא הזמן של טרופת הבע"ח של ההקדש ולדעת רש"י אינו כן שהקדש אינו חל כלל אף עד זמן טרופה כאשר נבאר אי"ה להלן

השיטה הד'. הוא שיטת רבינו תם דהוא ג"כ סובר