שערי בנימין יב

האדירים בעל ושב הכהן ופתח הבית. אמנם לדאבון לבי אינו נמצא תח"י כעת השני ספרים הנ"ל (כי נשרפו אצלי בהשריפה אשר היתה פה בעוה"ר). לראות אם כוונתי באיזה ראיות לדבריהם או לא. ואחר שסלקנו קושיות הש"ך מעל רבינו הגדול. נבוא אי"ה ליתר דברי רבינו הש"ך מה שהקשה על רבותינו הקדמונים ז"ל. ואתרץ דבריהם כיד ד' הטובה עלי. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

סימן ב. שאלה. לבאר דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל. בה' ערכין פרק זיי"ן הלכה י"ז שכתב וזה לשונו. המקדיש כל נכסיו. ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אלו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי. וישאל על הקדישו לחכם ויחזור לו עכ"ל

תשובה. טרם נבאר דברי הרמב"ם מה שקשה עליו. נביא תחלה לשון הגמרא אשר ממנו הוציא הרמב"ם מקור הדין אז יבואר לך הדבר באר היטב ודעת קדושים תמצא בעזה"י. וז"ל הגמרא ערכין (ק"ג ע"א), מתניתן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשיגרשנה ידור הנאה (ידור שלא יחזירנה לעולם, דשמא משום ערמה מגרש לה שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה) ר' יהושע אומר א"צ. ואמרינן עלה בגמרא במאי קמיפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש ור' יהושע סבר אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ופריך ואלא הא דאמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. לימא כתנאי אמרי' לשמעתי', ומשני לא ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בשכ"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא על ההקדש מ"ט אין אדם חוטא ולא לו וכו' היינו כיון דש"מ הוא והולך למיתה אין אדם חוטא בשביל אחרים. אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי (ופירש"י ר"א סבר אין נשאלין על ההקדש לחכם ואפילו אומר לו לחכם לא לדעת כן נדרתי והקדש טעות הוא, אפ"ה אין חכם מתיר נדרו הלכך זה המגרש את אשתו בהקדשו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתירנו. ולכך עושה קנוניא. ור' יהושע סבר נשאלין על הקדש. והכא א"צ לידור הנאה דאי משום קנוניא הוי עביד הוא מיתשל על נדרי' ולא בעי לגרשה עכ"ל רש"י) והתניא המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר"א אומר כשהוא מגרשה ידור הנאה ר"י אומר א"צ וא"ר אלעזר ברבי שמעון הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שב"ש אומרים הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים הקדש טעות אינו הקדש. עכ"ל הגמרא עיי"ש בתוס' היטב ובמס' שבועות ודף מ"ב)

היוצא לנו מסוגיא הזה דלר"א דסובר אין שאלה בהקדש ע"כ צריך לידור הנאה דחיישינן לקנוניא אבל לר' יהושע דסובר יש שאלה בהקדש א"צ משום דאי הי' רוצה לחזור מהקדישו הי' שואל על הקדישו ולא הי' צריך לעשות קנוניא

והנה הרמב"ם דכתב דאינו גובה כתובתה עד שידירנה הנאה מכלל דפסק כר"א. והנה הר"ן והכ"מ הובא בש"ך כאן ס"ק הקשו על הרמב"ם בתרתי מדוע פסק כר"א הלא קיי"ל ר"א ור"י הלכה כר' יהושע. ועוד כיון דמוקי במסקנא ר"א כבית שמאי ואנן לא קיי"ל כבית שמאי רק כב"ה ע"כ כתב הר"ן דהי' להרמב"ם הוכחה דהלכה כר"א דר' הונא קאי בשיטתו מדאמר ר"ח ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע הכא בפירוש דדוקא בש"מ הוא דנאמן מטעם דאין אדם עושה קנוניא דאין אדם חוטא בשעת מיתה הא בבריא דליכא חזקה דאין אדם וכו' חיישינן לקנוניא. ואמאי לא נימא דגם בבריא נאמן מטעם דאי בעי הי' שואל על הקדישו אלא מוכח ממה דאין הלכה כר"י דאמר דאי בעי הי' מיתשל עלה אלא הלכה כר"א דחיישינן לקנוניא ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דצריך שידירנה הנאה. כן דברי הר"ן והכ"מ החזיק סברתו עיי"ש שכתב שהוא סמך טוב, אמנם הש"ך הביא בס"ק וא"ו דברי הרמב"ן שהקשה מדוע אמר ר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דנאמן מטעם חזקה דאין אדם עושה קנוניא תיפוק לי' אפי' בלא החזקה הי' נאמן במגו דאי בעי הי' מפקיע ההקדש ע"י שאלה. ותירץ דר"ה מיירי בנדר עד"ר דליתא בשאלה דנדר עד"ר אין מתירין אלא לדבר מצוה והרשב"א תירץ דר"ה מיירי במסר לידי גזבר דליתא בשאלה, וא"כ כיון דר"ה מיירי באופן דליתא בשאלה, אבל היכי דאיתא בשאלה גם בלא חזקה דאין אדם וכו'. ואפי' בריא נאמן מטעם מגו אי בעי למיתשל. א"כ נסתרו דברי הר"ן והכ"מ שהרמב"ם פסק כר"א משום דר"ה קאי בשיטתו מדאמר דנאמן דוקא מטעם חזקה ולא אמר דנאמן מטעם שאלה מכלל דסבר כר"א דאינו נאמן מטעם מגו דאי בעי מיתשל עלה. ר"א דהתם בדר"ה מיירי באופן דליתא בשאלה וכנ"ל

אמנם מה שתירץ הרמב"ן דר"ה מיירי דוקא באופן דליתא בשאלה. אבל באופן דאיתא בשאלה. גם בלא חזקה ואפי' בבריא נאמן מטעם מגו דאי בעי הי' מפקיע ע"י שאלה פשטא דסוגיא דערכין לא משמע כן דמשמע דמיירי בסתם הקדש וכן אמרינן בשבועות (דף מ"ב ע"ב) להקדש ליפרע מנכסי הקדש. ופריך תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה ומשני אצטריך סלקא דעתך אמינא הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קמ"ל ופריך ואר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש? ומשני אמרי ה"מ ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו (בשביל יורשין) אבל גבי בריא וודאי חיישינן וא"כ משמע מהסוגיא דנשבעין לנכסי הקדש. משמע דגם בסתם הקדש אף שלא נדר עד"ר ג"כ נשבעין להקדש אף דישנו בשאלה ואינו נאמן, דאל"כ גם בברייתא דשבועות מיירי ג"כ דהא דנשבעין להקדש דוקא בנדר עד"ר או מסר