שערי בנימין קיז

אפי' לפי טעותו ל"ק דאדרבא כיון שיש פלוגתא דתנאי חד אסר לטלטלו וחד מתיר אתי אביי לאשמעינן דמגוף המשנה דכאן מוכח כמ"ד דשרי לטלטלו דמדאמרינן אין משלחין מכלל דלטלטלו שרי אמנם כ"ז לפי טעותו אך באמת אין כאן התחלה לקושייתו דהא שם בגמ' ד"ס פריך על הא דאסרוהו משום מעשה שהי' ופריך א"ה בחול נמי לתסר ומשני מעשה כי הוה בשבת הוה א"ה ביו"ט לשתרי אלמה תנן משלחין וכו' אבל לא סנדל המסומר וכו' הרי דעיקר איסור ביו"ט הוא מן המשנה דכאן ע"כ שפיר צריך אביי לדייק מן המשנה דכאן דגם ביו"ט לנעלו אסור ולטלטל מותר דפלוגתת התוספתא הוא רק בשבת אבל לא ביו"ט ואין ללמוד יו"ט משבת מכמה טעמים וכיוצא בזה אמרינן בריש ביצה לענין מוקצה דשבת חמור ולא אתי לזלזולי בהמוקצה שרי אבל יו"ט דקיל ואתי לזלזולי בי' כן הי' סברא לומר גם לענין זה דהוי אמינא דרק בשבת מותר לטלטלו אבל ביו"ט גם הטלטול אסור אפי' אליבא דכ"ע קמ"ל אביי מדיוקא דמשנה דגם ביו"ט לנעלו אסור לטלטלו שרי וז"פ ודוק ויותר אין בכחי כעת להאריך דברי ידידו וכו'

סי' נב. להאברך החריף מו"ה מנחם מענדיל שמידט בק' קראקא

מכתבו הגיעני ולגודל הפצרתו אמרתי להשיבו להלהיב לבבו לתורת ה'. הנה הקשה לפ"ד הר"ש בפ"ב דמס' פאה (לא נמצא שם) ושו"ת הרשב"א (לפ"ד בת"א להרשב"א סי' פ"ב) דהיכא דא"צ לברירה למפרע רק מכאן ולהבא אז לכ"ע אמרינן ברירה א"כ מה הוכיח הש"ס בריש זבחים (ד"ג ע"א) דסתמא פסול מהא דאמרינן במס' גיטין יתר על כן אמר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו וכו' ומשני דלמא ש"ה דאין ברירה והקשה הלא אכתי מוכח דסתמא פסול דאל"כ דסתמא כשר א"כ א"צ למפרע לברירה רק מכאן ולהבא א"כ בכה"ג לכ"ע אמרינן ברירה לפ"ד הרשב"א הנ"ל א"ו מוכח דסתמא פסול. הנה לק"מ והוא לא ראה דברי הר"י במקומו דכתב בד"ה דאין ברירה וגרועה מסתמא דשמא בשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת עכ"ל. וביותר ביאור כתבו התוס' בגיטין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה לאיזה שארצה אגרש וז"ל בגמ' מפרש משום דאין ברירה ואור"י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שהי' מבורר בשעת כתיבה וכו' וכו' עכ"ל עיי"ש א"כ י"ל דסתמא כשר ואעפ"כ כאן גרע מסתמא ואפי' ברירה מכאן ולהבא לא אמרינן כאן אפי' אם במק"א אמרינן ברירה להבא כאן גרע משום דצוה לכתוב לאיזה שארצה ושמא הי' בדעתו להאחרת כמ"ש רש"י ותוס' וז"פ ודוק

ומה שהקשה על המשנה דזבחים (דף ע') כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או שור הנסקל אפי' אחת ברבוא ימותו והקשה הלא התוס' בתרומה ד"ל בד"ה ואידך לשתרי כתבו וז"ל יש לתמוה דהכא משמע שאם האיסור מעורב בהיתר נוטל האיסור וסומכין על הברירה לומר שזה האיסור שנסתלק וכן בהלוקח יין וכו' א"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשתרי וכן זבחים שנתערבו בשור הנסקל דאמרינן ימותו ואמאי נהי דבע"ח לא בטלי מ"מ נשקול חד מינייהו ואידך לשתרי ואמר מורי הרמ"ר כלל גדול בדין דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו הי' באיסור אבל הכא תערובתו הי' בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה והקשה מעלתו לפ"ד ר"ת שם בזבחים ד"ה אפי' אחת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים א"כ הדרא קו' דתוס' לדוכתא מדוע באם נתערבו כמה זבחים בשור הנסקל כולם ימותו נסמוך על ברירה וא"ל כיון דמינכר האיסור קודם התערובות לא אמרינן ברירה ז"א כיון דשור הנסקל לא נאסר מחיים אליבא דר"ת א"כ לא ניכר האיסור מקודם רק לאחר התערובות היינו לאחר השחיטה עכתו"ד. ובאמת לא אדע מה קא קשיא לי' הלא דברי ר"ת ברור מללו דשוה"נ אינו נאסר מחיים היינו לענין הנאה דמותר להנות ממנו כגון לרכוב עליו לבית הסקילה וכדומה אבל עכ"פ חל עליו איסור מחיים דאסור לשחטו ולאכלו וא"כ האי איסור מינכר עוד ונודע קודם תערובתו ועד כאן לא קאמר הרמ"ר אלא היכא דלא הי' נודע כלל קודם התערובות אם הי' על דבר זה שום איסור אז אמרינן ברירה אבל כאן נודע וניכר האיסור עכ"פ קודם התערובות דאסור לשחטו ולאכלו וכו' ודברי התוס' מורים להדיא כן שכתבו וז"ל וקשה דבסוף פ"ק דערובין משמע דשוה"נ נאסר מחיים גבי האשה שמתה נהנין בשערה דמפרש התם זו מיתתה אוסרתה וזה גמר דינו אוסרתו וי"ל גמר דינה דמחיים גורם לה להיות חל עלי' איסור וכו' וזו מיתתה אוסרתה אין עלי' שום איסור מחיים עכ"ל וביותר ביאור כתבו התוס' על קו' זו בסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) בד"ה בשור שלא נגמר דינו וז"ל ויש לפרש גמר דינה אוסרתה כלומר מחיים חל עלי' איסור שאסורה אפי' שחטי' ועבדה כעין בשר וזו מיתתה אוסרתה ואין עלי' שום איסור מחיים עכ"ל הרי בפירוש דעל שוה"נ חל איסור מחיים רק בהנאה מותר אבל עכ"פ חל עלי' איסור מחיים וא"כ קו' לק"מ וז"ב

והנה על דברי ר"ת אמרתי דבר חרוץ דהנה התוס' שם הביאו לדעת ר"ת וכתבו שם בזה"ל ויש להביא ראי' דלא נאסר מחיים מהא דתניא בפרק מרובה דע"א ובפ' אלו נערות (דף ל"ג) גבי גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי דו"ה דברי ר"מ ואמאי הא ליתא ושמעינן לי' לר"ל בפ' מרובה (דף ע"א) דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה אינו במכירה וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למכרו לרכוב עליו לבית הסקילה או להנות בו מעט עד אותה השעה וכו' ומיהו מה שאומר ר"ת