שערי בנימין קטז

ועל תירוץ הראשון הרבה להפליא דכאן משמע דס"ל להתוס' דגם בתרומה שייך למשחה וע"ז הקשה דדברי התוס' סתרי אהדדי מה שכתבו במס' בכורות (דף כ"ז ע"א) ד"ה ואתי וכו' וז"ל לא מצינו שיצריך גבי תרומה אכילה בגדולה ושמא לא שייך גדולה אלא בבשר עכ"ל הרי דכאן כתבו התוס' בפירוש דגבי תרומה לא שייך למשחה ולגדולה והכא כתבו דגם גבי תרומה שייך למשחה וביותר הקשה דנעלם מהתוס' ש"ס ערוך במס' סוטה (דף ט"ו) דאיתא שם גבי מנחת קנאות דרשאין הכהנים ליתן לתוכן יין שמן ודבש מ"ט דא"ק למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין הרי בפירוש דגם במנחות שייך למשחה אף דלאו בשר הוא ואיך כתבו כאן דלא שייך למשחה ולגדולה אלא בבשר עכ"ת קושייתו. הנה יפה התעורר ובאמת יפלא בעיני מדוע לא נתעוררו בזה שום מפרשי הש"ס אך באמת לק"מ דבאמת מה שכתבו התוס' ושמא לא שייך למשחה רק בבשר היינו דעיקר הציווי והחיוב של למשחה ולגדולה רק בבשר נאמר החיוב אבל בשאר דברים כגון מנחות ותרומה לא שייך עליהם החיוב והציווי של למשחה רק אם רוצים לנהוג מנהג שררות ולאכול אותם כדרך שהמלכים אוכלין הרשות בידם וזה מדויק מאוד בגמ' דהרי שם בחולין (דף קל"ב ע"ב) אמרינן אר"ח מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל מ"ט א"ק למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין הרי שנאמר בלשון חיוב אלא אבל כאן במס' סוטה במנחת קנאות קאמר שם הגמרא ורשאין הכהנים ליתן לתוכה יין שמן ודבש ר"ל מדכתיב ורשאין משמע שהוא רק רשות ולא חיוב. וביותר יתראה שכן הוא מדברי הרמב"ם ז"ל וז"ל בפ"ט מהל' בכורים הלכה נ"ב ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי ובחרדל שנאמר למשחה כדרך שהמלכים אוכלים אבל לענין מנחות כתב בהל' מע"ק פי"ב הי"ד וז"ל כל המנחות הקריבות לגבי מזבח וכו' אע"פ שהם מותרין לאוכלן בכל מאכל ובדבש וכו' הרי ג"כ שמדייק במנחות שמותרין היינו שהרשות בידם אבל לא חיוב והוא לדעתי אמתי

תו הקשה על הא דאמרינן במס' ביצה (דף ו') ביצה עם יציאתה נגמרת ומקשה הש"ס למה נ"מ והקשה לשיטת הרמב"ם שפסק בפ"ח מה"ש דהחובל בבהמה חי' ועוף חייב משום מפרק ומפרק הוא תולדה דדש והוא בעצמו פסק דאין דישה אלא בגדולי קרקע ומוכרח לומר דגם בהמה חו"ע גדולי קרקע המה וא"כ לפי מה דאמרינן בשבת ק"ח אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי אמו חייב משום עוקר דבר מגדולן והתוס' כתבו בע"ז דס"ו בד"ה וסבר דאם כלו לו חדשיו ונעקר לצאת אינו חייב משום עוקר דבר מגדולו וא"כ קשה מה קאמר הש"ס למה נ"מ הלא יש נ"מ לענין יו"ט גופו לענין תולש ביצה ממעי העוף ביו"ט או בשבת אפי' לאחר שיצא רובו אפ"ה חייב משום עוקר דבר מגדולו דהרי אמרינן עם יציאתה נגמרת היינו יציאתה כולה אבל אם יצתה רק רובה לא נגמרה עוד וחייב משום עוקר דבר מגידולו עכתוד"ק. הנה לק"מ דהנה הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שבת פסק כן וז"ל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב עכ"ל וכתב הה"מ וז"ל ופי' הרמב"ן שהוא חייב משום נטילת נשמה וע"ד זה פי' הסוגיא על מימרא וכן עיקר וזה דעת רבינו עכ"ל הרי דעיקר הטעם דעוקר דבר מגידולו הוא כאן משום נטילת נשמה וזה עיקר טעמו של הרמב"ם ז"ל ומה שאמרינן בגמ' דחייב משום עוקר דבר מגידולו כבר פי' הרמב"ן ז"ל וכן הרשב"א וז"ל והא דאמרינן בסוגיא דחייב משום עוקר ר"ל דגדולו תלוי בנשמת אמו אע"ג דבהאי עובר לית בי' בדידי' נשמה מ"מ העוקרו חייב משום נטילת נשמה עכ"ל וזה שכוון הה"מ שכתב וע"ד זה פי' הרמב"ן הסוגיא והבין וא"כ בתולש ביצה מן העוף ודאי דלית בי' נטילת נשמה וא"כ לא חייב משום עוקר דבר. ועוד דל"ד כלל דלדל עובר שבמעי אמה לתולש ביצה מן העוף והא ראיה מדוע לא אמר שמואל דינא גם בתולש ביצה מן העוף דהוי רבותא יותר דחייב משום עוקר דבר מגדולו וכן הרמב"ם ז"ל לא הביא רק בבהמה ולא כתב גם בעוף כן כמו שכתב לעיל החובל בבהמה חו"ע אלא ודאי בזה לא מקרי עוקר דבר מגדולו תדע דלעיל אמרינן כמה אוקימתות מדוע ביצה שנולדה ביו"ט אסורה חד אמר משום משקין שזבו וח"א משום פירות הנושרין ועוד טעמים ולא אמרינן גזרה משום עוקר דבר מגדולו א"ו דבדלדל ביצה ליכא טעמא עוקר דבר מגדולו. אך אכתי ק"ל הלא הרמב"ם כתב סתם דלדל עובר שבמעי אמו חייב עכ"ל מדוע דחקו לפרש דברי הרמב"ם שכוונתו שחייב משום נטילת נשמה ולא משום עוקר דבר מגידולו כיון דכל עיקר טעמם הוא רק דעוקר דבר מגידולו לא שייך רק בג"ק וא"כ לשטתם מוכרחים לפרש דעוקר דבר מגדולו הוא רק משום נטילת נשמה אבל הרמב"ם ז"ל דפסק לעיל דגם חו"ע מקרי ג"ק א"כ נוכל לפרש דמה שאמר הרמב"ם ז"ל היינו כפשוטו שחייב משום עוקר דבר מגדולו ומי דחקם להוציא דברי הרמב"ם מפשוטו ולומר שכוונתו שחייב משום נטילת נשמה והה"מ כתב שכן עיקר בדעת הרמב"ם ז"ל וצ"ע עכ"פ קושייתו לק"מ כאשר כתבתי. ומה שהשיב לו ידי"נ הרה"ג אב"ד ברעזאן שליט"א דהתוס' כתבו ב' תירוצים דבנעקר לצאת כבר נעקר מגידולו וגם בלא כלו לו חדשיו פטור ובכלו לו חדשיו גם בלא נעקר פטור והשיג עליו מעלתך דבאמת לתירוץ קמא בעי תרווייהו וכו' יפה השיג וצדקו דבריו כי דברי התוס' ולשונו מורה כמו שכתב

ומה שהקשה על הא דאמרינן שם (דף ט"ו ע"א) אמר אביי סנדל המסומר אסור לנעלו וכו' ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין דאי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור משלחין מבעיא והקשה מדוע צריך אביי לדייק מדיוקא דמתניתין הרי הוא תוספתא ערוכה שבת (ד"ס ע"ב) דפליגי בזה תנאי דת"ק סבר דאסור לנעלו ומותר לטלטלו וראב"ש אוסר א"כ פליגי בזה תנאי ומה קמ"ל בזה. הנה לא ידעתי מה קא קשיא לי'