שערי בנימין קיב

לומר דאין בזה איסור דאורייתא. ואחר העיון נ"ל דאין לחלק לענין ח"ש בין שהוא בעין ובין שהוא ע"י תערובות דא"ל דלא דרשינן דרשה דכל לתערובות רק כשהוא בעין שהרי הרמב"ם ז"ל כתב האוכל חלב טמא ה"ל כאוכל ח"ש (גם מהא דאמרינן בבכורות ד"ו דמוכח דחלב שרי מכח בב"ח ולסברת הרמב"ם דחלב הו"ל ח"ש ש"מ דגם ע"י תערובות אסור) ואי' בחולין (ס"ט ע"א) מה לגמעו את חלבו וכו' הכא ל"ל תקנתא בשחיטה תיקו ופסקו הפוסקים לחומרא אלמא החלב שאין בו איסור רק כמו ח"ש גם ע"י תערובות אסור מספק כמו דבחלב לא מחלקינן בין שהוא בעין לבין ע"י תערובות ה"ה בח"ש (ועיין בר"ן ר"פ אלו עוברין משמע דח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת עיי"ש) ומהא שאמרנו אחר שנתערב ערב א"א לומר חזי לאצטרופי עכ"פ הואיל וקודם אכילה חזי לאצטרופי א"כ משו"ה אסור מה"ת ואף דנימא כסברא הנ"ל דבעינן חזי לאצטרופי אחר אכילת ח"ש עכ"פ קודם שנתערב הח"ש הי' בו איסור תורה והתערובות גרם לו שיהי' איסור דרבנן בזה כתבו כל הפוסקים דבכה"ג לא מקלינן בנשפך כנ"ל. והנה לסברא זו האחרונה עכ"פ יש לספק זה בכה"ג שבתחלה נתערב הח"ש בפחות מסמ"ך ועכ"פ מחמת דלא חזי לצרף לכזית בכא"פ נעשה איסור דרבנן ולדעת ר"א דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח א"כ אם אח"כ נתוסף ונשפך באופן שיש לספק דלמא הי' סמ"ך או יש מקום לומר דהוי ספקו דרבנן דהא לא מחמת התערובות זה נעשה איסור כי מקודם שנתוסף כבר נעשה איסור דרבנן ועכ"פ גם בזה י"ל דאסור דעכ"פ נחזיק בסברא זו דחזי לאצטרופי הפירוש קודם שאוכל חזי לאצטרופי. ומצאתי ראי' לזה מהא דכתבו התוס' בחולין (דל"ג ע"א) ד"ה אחד נכרי עיי"ש שכתבו לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת וא"כ הכותי שאסור במשהו בשר גידין ועצמות וישראל לא מיתסר אלא בכזית עכ"פ ליכא מידי דלישראל שרי דהא ח"ש אסור מה"ת ואי ס"ד כה"ג ח"ש מותר מה"ת א"כ משכחת לי' דלישראל שרי לגמרי כגון ע"י תערובות ולנכרי אסור אלא ש"מ גם כה"ג ח"ש אסור מה"ת ובכ"מ אם הי' כשיעור בעין יש מלקות בח"ש אסור מה"ת. ודע דמדברי התוס' הנ"ל משמע דגם בב"נ בעינן שיעורים ודלא כמ"ש הרמב"ם דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ ויש להאריך בזה ואכ"מ. עכ"פ שאלתו נפשט דח"ש שנתערב אין שום חילוק כמו בשיעור שלם היכא דבטל בשלם בטל בח"ש והיכא דלא בטל בשלם לא בטל בח"ש וגם ח"ש דאורייתא וגם עיין לזה בהא דאמרטוט אמרטוט שאמרו בע"ז וב"ב שם ג"כ יש הוכחה לזה כ"ז נראה ברור להלכה ולמעשה וכו' דברי וכו'

סי' מז. כבוד אלופי ומיודעי הרב הגדול מו"ה משה דלוגאטש מק' טארנפאל

מכתבו השגתי ופניתי להשיבו מיד ע"ד קושייתו וז"ל בב"מ (דף מ"ח) אי' ואמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל קרא דכתיב וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וכו' א"ר חסדא כגון שיחד לו כלי להלוואתו עשק אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי לעשקו וכו' ומשמע שם ברש"י ותוס' דדין זה דרב חסדא מוסכם לכ"ע דאינו חייב ק"ש על תשומת יד ועושק רק בשיחד לו כלי ואפי' לר' יוחנן דסובר ד"ת מעות קונות ג"כ בעינן יחוד כלי ובל"ז אינו חייב ק"ש כמ"ש התוס' שם ד"ה תשומת יד אלא זהו החילוק בין ר"י לר"ל דלר"י דסובר מעות קונות סגי ביחוד כלי בלבד ולר"ל דסובר משיכה קונה צריך שיטול ממנו הכלי וחזר והפקידו אצלו עיי"ש אבל בין למר ובין למר בלא יחוד כלי אינו חייב ק"ש וא"כ ק"ל מאוד מדוע השמיט הרמב"ם בדין שה"פ בפ"ט מהל' שגגות ובפ"ז מהל' שבועות דין דר"ח דבעי יחוד כלי ואף שהרמב"ם פוסק כר"י דד"ת מעות קונות מ"מ כבר הוכחנו דגם אליבא דר"י אין חייב ק"ש בלא יחוד כלי וצע"ג וכו': תשובה. הנה כבר ישב על מדוכא זו בספר מעיין החכמה על תרי"ג מצות דפוס רעדלהיים (דף ל"א) וז"ל אר"ח שייחד לו כלי לעשקו ומימרא זו שנוי' בלי חולק רק אמרינן שם דתלוי במחלוקת ר"י ור"ל דלר"ל דאמר משיכה מפורשת מה"ת בעינן נמי שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו אבל יחוד כלי מיהת לכ"ע בעינן והרמב"ם ז"ל בפ"ט וגם בפ"ז מהל' שבועות כשכתב דין המחויב אשם שה"פ השמיט מימרא זו עכ"ל עיי"ש שמתרץ בדוחק. אמנם אנכי אוסיף להפליא דמזה דהשמיט דין דר"ח ליכא למשמע האיך ס"ל להרמב"ם בבירור (עיין בהפלאה בכתובות (דף מ"ב) מה שתירץ ע"ז ונתכוין לדברי המעיין החכמה במקצת דברי' ועיין בספר מנחת חינוך פ' ויקרא) אבל יש ראי' מפורשת דהרמב"ם סובר בפירוש דלא בעינן יחוד כלי דהנה שם בתוס' ובכתובות (דף מ"ב ע"א) ד"ה ר"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו כתבו וז"ל תימא לר"י תיפוק לי' דאפי' בעושק והלואה גופייהו דכתיב בקרא לא מחייב ק"ש אלא כשייחד לו כלי להלוואתו ולעשקו וכאן בקנס מה יחוד שייך כאן דמיירי בלא עמד בדין ואור"י כגון שיחד לו כלי לכך לכשיעמוד בדין בב"ד ויתחייב לו יהי' כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי אונסו וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דשלב"ל וכו' וכ"ת ה"ג א"כ נחשבי' בהדי הך תנאי דחשיב בפ' האומר בקדושין דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכו' ואור"י דר"ש חדא ועוד קאמר חדא דיחוד אינו מועיל דדשלב"ל הוא דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך ועוד אפי' קונה ביחודו אין כאן כפירת ממון שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואי מודה מיפטר עכ"ל הרי דלר"ש דסובר דאין אדם מקנה דשלב"ל א"כ לא שייך בקנס יחוד כלי ע"כ בקנס פטור מק"ש מתרי טעמי חדא דל"ש יחוד כלי ועוד שאינו משלם קנס ע"פ עצמו דאי בעי מודי הוי מיפטר וא"כ כיון דהרמב"ם בפ' כ"ב מהל' מכירה וביתר מקומות פוסק דאין אדם מקנה דשלב"ל א"כ ל"ש בקנס יחוד כלי א"כ מדוע כתב בפ"ז מהל' שבועות הלכה ב' תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהי' חייב לשלם כגון שתבעו בקנס שאין אדם