שלמי ירוחם צט

שחיטה, אמנם יש לברר מאי שנא קודם זריקה מלאחר זריקה, אמנם לפי"ד אפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתייהו, דאיתא במס' כריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע, וז"ל ומוקדשין דתני אע"ג דהוו בשאלה, מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהילכתא ליתא בשאלה עכ"ל, משמע דקודם שנזרקו איתא בשאלה אעפ"י שכבר בא לעזרה ואתא לידי גזבר, לפי"ז אתיא שפיר קודם זריקה דמהני שאלה יש ג"כ כח ביד חכמים להפקיע, אבל לאחר זריקה דהבעלים ליתנייהו בשאלה גם ביד חכמים אין כח להפקיע את ההקדש בקום ועשה, והשטמ"ק אפשר דס"ל דרק עד שחיטה מהני שאלה לפיכך מחלקי בין קודם שחיטה לאחר שחיטה אולם זו גופה אין מתקבל על הלב אמאי תליא עקירת חכמים דבר מן התורה בדינא דשאלה של הבעלים על ההקדש וצ"ע. לכן נראה לי לפרש את דברי התוס' והשטמ"ק באופן אחר, דהנה כל עיקר הקושיא וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, כלומר וכי יש כח בידם לפסול קרבן זה כדי להביא קרבן אחר הרי השני מדאורייתא חולין בעזרה, הני מילי אם הוכשר הקרבן לגמרי דגם נזרק כהלכתו ונגמר ההכשר, בהא ס"ל להתוס' דאין כח ביד חכמים לפסול הקרבן הכשר ולהביא קרבן אחר, אבל קודם זריקה דעדיין לא הוכשר לגמרי יש כח ביד חכמים לאסור את הזריקה כלומר בל תזרוק, דאז הקרבן ממילא מיפסל מן התורה דהקרבן נשאר בלא זריקה ואין כאן משום חולין בעזרה ואין כאן בקום ועשה כי אם אמרו חכמים שלא יזרוק, ואם אף עבר וזרק יש כח ביד חכמים לעקור כיון דנודע קודם זריקה ואסרו חכמים לזרוק, וזהו דפריך הגמרא ביבמות דף צ' ע"א גבי דם שנטמא וזרקו דמדאורייתא כבר נגמר הכשרו של קרבן, וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, דאין בידם לעשות מקרבן כשר לפסול ולהביא אח"כ חולין בעזרה, משא"כ קודם זריקה יש הכח בידם לפסול את הזריקה, דהא לא עוקרין ממש את הדבר מן התורה אלא מיפסל ממילא כדבארתי. והשטמ"ק דמדייק בתירוצו בהאי לישנא דכיון שהפסול בא קודם שחיטה הפקר בי"ד הפקר והוה אינו שלו, משא"כ לאחר שחיטה בהכשר, מכוין לומר דכי אמרינן הפקר בי"ד הפקר רק בממונא דכמו כן אחרי שהקדיש את הבהמה דממונא דהקדש נינהו ג"כ שייך האי דינא דהפקר בי"ד דלא שאני בין הקדש להדיוט, אבל במה דברים אמורים בזמן שרק שם הקדש גרידא, אבל היכא דכבר שחטה בהכשר דאז שם קרבן על הבהמה דשחיטה אחת מד' עבודות, כיון דחל שם קרבן בהכי לא אמרינן הפקר בי"ד דכבר נעשה איסורא דקרבן ולא שייך לממונא דהקדש כי אם קרבן, דבזה אין כח ביד חכמים להפקיע את קדושת הקרבן לפסלו אחרי דמדאורייתא כשר הוא, דקרבן השני שיביא אחריו הרי מן התורה הוא חולין בעזרה, כללו של דבר דשאני הקדש מקרבן, דגבי הקדש באים להפקיר את הממון דממילא לאו שלו הוא, משא"כ בקרבן דבאים לפסלו מה שכשר מדאורייתא בהכי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וכעין זה מצינו במס' מנחות דף ק' ע"ב המנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון, ומסיק שם הגמרא דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק, ופירש"י וז"ל דאפילו בהמה שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון דשחט לא אשכחן בה פדיון עכ"ל, וכוונת רש"י דאם נפל מום בהבהמה לאחר ששחטה לשם קרבן אינו רשאי לפדותה דהסכין גבי בהמה כמו כלי שרת במנחה, וטעמא דאין בידו לפדותה אחר ששחטה ונפל בה מום הוא לאו משום דבעי העמדה והערכה, דהא מדמי מנחה לבהמה דבמנחה הא לא בעי העמדה והערכה, אלא עיקר טעמא הוה, דקודם שחיטה הוה על הבהמה רק שם הקדש גרידא ממונא דהקדש בהכי מהני פדיון להוציא את הממון מרשות הקדש אחרי דנפל בה מום, אבל לאחר ששחטה בסכין כ"ש חל עלה שם קרבן עם כל איסורי קרבן, בהא לא מהני פדיון להוציא מכלל קרבן, דפדיון מהני רק בהקדש גרידא ולא בקרבן, דכמו כן לנ"ד דהפקר בי"ד לא אמרינן אלא גבי הקדש דממונא הוא ולא גבי קרבן דאיסורא הוא, וכבר בארתי בעוד דוכתי דחילוקי דינים הרבה איכא בין הקדש גרידא לקרבן. והנה האור שמח בפרק כ' מה' סנהדרין הלכה ב' הקשה אהא דאיתא במס' פסחים צ"ב ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, ואע"ג דרשויות דרבנן הוא וידחה פסחו אם יש לו זכר למול, דתניא מילת זכריו ועבדיו וכו', ואמאי הא איזמל אם נאמר דלא דחי הרי יהא למחר אנוס שאינו יכול למול את בנו כיון שאין לו איזמל, וכיון דהוא אנוסתו לא מעכב מילת זכריו מלעשות את הפסח, וכמו דאמרו חז"ל בפרק הערל כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים, אלמא משם כיון דאנוסתו לא קרינא ביה המול לכם כל זכר ואינו מעכבו מלעשות פסח, וכאן כיון שחכמים לא יניחוהו משום איסור דעליהם להביא את האיזמל תו