שלמי ירוחם צח

דקינין, ומשני הא כמ"ד בע"ח נדחין, הא כמ"ד אין בע"ח נידחין, וכיון דפסק רבינו כמ"ד בע"ח אינם נידחין כדאיתא בפרק ט"ו מה' מעה"ק ממילא קמה לה הילכתא דלא כרבא, ואע"ג דרבא בתרא הוא והו"ל ליה למיפסק כוותיה איכא למימר דאליבא דמ"ד נידחין אמרם וליה לא סבירא ליה עכ"ל, ולכאורה אפשר לומר דמשוה"כ פסק דלא כרבא, משום דהקשו הראשונים לרבא שסובר אי אקריב לא מרצי, משמע דצריך להביא קרבן אחר, וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, אולם אבאר לקמן דמשום הא לא איריא לפסוק דלא כרבא. הנה השטמ"ק שם בזבחים ע"ג ע"ב פירש, וז"ל ותימא להר"ר שמואל וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, דהא קא מייתי חולין בעזרה באידך קרבן שיביא כיון דמדאורייתא נתכפר בקרבן של תערובות שהקריב כבר, דהכי פריך בפרק האשה רבה גבי דם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה, ופריך וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה, ומשני מאי לא הורצה באכילה דאינה נאכלת הבשר אבל בעלים נתכפרו, והכא ליכא למימר הכי דעל כרחך דלא מרצה דקאמר היינו לענין כפרה וצריך להביא קרבן אחר וכו', לכך נראה להר"ר מנוח דכיון שבא הפסול קודם שחיטה הפקר בי"ד הפקר ואפקעיה רבנן לממוניה מניה, וא"כ אינו מתכפר בו כיון שאינו שלו ואינו עוקר כלל דבר מן התורה, וכהאי גוונא אמרינן בהנזקין גבי חטאת גזולה למ"ד יאוש קונה דאפקעוה רבנן ממונו מניה ומביא אחרת ולא הוה חולין בעזרה משום דהפקר בי"ד הפקר, אבל ההוא דבמזיד לא הורצה לא שייך הפקר בי"ד לאחר שנשחט בהכשר וכו' עכ"ל. ותמה אני איזה חילוק בסברא בין קודם שחיטה לאחר שחיטה, דאי אפשר לומר טעמא דלא אמרינן אחר שחיטה הפקר בי"ד הפקר, משום דבי"ד אין יכולין להפקיר רק היכא דהבעלים גופייהו יש הכח בידם להפקיר, ולאחר שחיטה בכשרות בעזרה נפקע כח הבעלים ואין הרשות בידם להפקיר, בהאי גוונא גם בי"ד אין בידם להפקיר, א"כ מהאי טעמא גופיה הא קודם שנשחט נמי כיון דהבעלים הקדישו לשם קרבן מיקרי אינו שלהם ואין בידם למכור או להפקיר, ואמאי אמרינן קודם שחיטה הפקר בי"ד הפקר, ועוד איזו שייכות בי"ד לבעלים, אמנם הבעלים אין יכולים להפקיר כיון דהקדישו ושחטו לשם קרבן יצאו מרשותם ואינו שלהם, אבל בי"ד הרי תמיד שמפקירים אינו שלהם הוא, דזהו כח של חכמים להפקיר רכוש אחרים כדיליף הגמרא גיטין דף ל"ו מקרא דיחרם רכושו, ואין לומר היינו טעמא דבי"ד אין יכולים להפקיר אחר שחיטה משום דשייך לגבוה והפקר בי"ד אינו אלא בממון הדיוט, הרי קודם שחיטה נמי כיון דהבעלים הקדישו לאו ממונא דהדיוט נינהו, ואם השטמ"ק הביא ראיה מחטאת הגזולה דמוכח שם דקודם שחיטה אעפ"י שהוא הקדש אמרינן הפקר בי"ד הפקר, מהאי טעמא נמי אמאי לא נאמר הכי אף לאחר שחיטה. אכן לא חזינא שום דמיון מחטאת הגזולה לנדון דידן, דגבי חטאת הגזולה הרי הקדיש הגזלן ואמרינן שם מדאורייתא יאוש כדי קנה ומכפר, אלא רבנן אמרו לא מכפר כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות, דבהכי אפשר שפיר לומר דחכמים הפקיעו את הקנין יאוש שעל ידו נעשה שלו, דמדאורייתא יאוש קונה ובאו חכמים משום גזירה לבטל את הקנין דאורייתא, דממילא הופקע הקדשו של גזלן כמו דלא הוה שלו מעולם דהא בטלו את קנינו, דהא בהכי לית מאן דפליג דיש כח ביד חכמים להפקיע קנינים, כמו דאמרינן במס' ב"מ פרק הזהב דבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו שיהא קונה רק משיכה כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעליה, אבל בנדון דתערובות חטאות דהבעלים הקדישו את בהמתם בלא שום קנינים, מהיכא תיתי דיכולים חכמים להפקיע את ההקדש בגוונא דאיכא קום ועשה להביא קרבן אחר דמדאורייתא הוה הקרבן האחר חולין בעזרה. ולכאורה יש להסביר טעמא דמחלק השטמ"ק בין קודם שחיטה לאחר שחיטה, עפ"י הרשב"א במס' קע"ד ב"ב דס"ל שם דשאלה בהקדש מהני רק קודם שבא ליד גזבר אבל אחר שמסרן לידי גזבר לא מהני שאלה, הילכך קודם שחיטה דלא אתא לידי גזבר דמהני שאלה בהני גם חכמים יכולים להפקיע את ההקדש משום הפקר בי"ד, אבל לאחר שחיטה דכבר אתי לידי גזבר דאין הבעלים יכולים לשאל גם אין חכמים יכולים להפקיע את ההקדש בקום ועשה. והנה התוס' שם גיטין דף נ"ה ע"ב ד"ה שלא יאמרו, הקשו ג"כ קושית השטמ"ק וכי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ותירצו באופן אחר, וז"ל וי"ל דדוקא נודעה קודם זריקה אינה מכפרת, אבל לאחר זריקה שכבר נתכפר לא הצריכוהו להביא אחרת עכ"ל, נמצא שהתוס' מחלקי בין קודם זריקה לאחר זריקה, כלומר דרק קודם זריקה יש כח ביד חכמים להפקיע בקום ועשה אבל לא לאחר זריקה דלא כהשטמ"ק דמחלק בין קודם שחיטה לאחר