שלמי ירוחם ק

הוה אנוס, וכמש"כ בתוס' שבת דף ד' בשמועה דהתירו לרדות פת, וא"כ שוב עביד פסח וליכא כרת, אך אפשר לומר כיון דיודע שלמחר אינו רשאי להביא את האיזמל תו לא הוה אנוס שהיה לו להכין מאתמול עכ"ל, והקשה עליו ידידי הגאון ר' יעקב קלמס שליט"א הא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, והא מדאורייתא רשאי להביא את האיזמל בשבת, א"כ מן התורה מחויב למול את בנו וכיון שאינו מביא את האיזמל, הרי מדאורייתא מילת בנו מעכבו מלהקריב את הפסח, רק עפ"י דברי חכמים נעשה אנוס ומחויב להביא פסח, א"כ הא זהו קום ועשה פסח במקום שאסור לו להקריב דהוה ממש קום ועשה. אולם לפי"ד אתיא שפיר דברי האור שמח, דעקירה של קום ועשה שייך רק אם הוא הביא את הקרבן ומדאורייתא הוא כשר אלא דבאו חכמים לפסול את הקרבן ואומרים לו להביא קרבן אחר, אבל אם הקריב קרבן ועדיין לא נזרק הדם, אז יש כח ביד חכמים לאסור עליו את הזריקה דבהאי גוונא יופסל הקרבן ממילא, א"כ בנ"ד בסוגיא דפסחים הרי לא באו חכמים לחייבו את הקרבן פסח, אלא באו רק לאסור להביא את האיזמל אשר עי"ז יוגרם להיות אנוס כי אין יכול להמול, דממילא יתחייב להביא קרבן פסח זהו שב ואל תעשה, כלומר בל תעשה להביא את האיזמל ועי"ז נעשה קום ועשה זאת לא איכפת לן ודו"ק. סימן מב. עוד בענין תערובת קדשים. איתא במס' זבחים במתני' דף ע"א ע"ב כל הזבחים שנתערבו וכו' בכלאים ובטריפה ביוצא דופן, ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין, ובגמרא לקמן ע"ד ע"ב דייק האי טריפה היכי דמי אי ידע לה ליזל ולישקל, ומפרש ר' ירמיה כגון שנתערבה בוולד טריפה, ור"א היא דאמר ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח, והקשה התוס' ע"א ע"ב בד"ה ובטריפה בשם הר' אפרים, לר' ירמיה דמוקי לה בולד טריפה וכר"א דאמר במס' חולין נ"ח ולד טריפה לא יקרב לגבי מזבח, והוא הדין להדיוט נמי אסור כדמוכח שם במס' חולין, דהא דאיפלגי בגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפילו לגבוה נמי שרי, א"כ מאי קאמר במתניתין ירעו עד שיסתאבו מה תועלת ברעייה דלמיכלה אי אפשר משום ספק טריפה, ולעכו"ם ולכלבים אי אפשר דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ ימותו מיבעיא ליה, ותירץ דשמא קא סבר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כאיכא דאמרי במס' בכורות ט"ו ע"ב, אי נמי כדאמרינן אין פודין, הני מילי היכא דלא חזי אלא לכלבים כגון שמתו או נטרפו, אבל הני איסורן מחמת טריפות חולין שנתערבו בהן, אבל קדשים גופייהו אם היה מכירן דחזי לדידיה שרי להאכילן לכלבים, והיינו טעמא דדרשינן ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאין עומד אלא לכלביך, אבל היכא דחזי לדידיה אישתרי לגמרי דאיתקש לצבי ואיל כיון שנפדו ע"כ. ונראה לי להסביר החילוק דהני שני תירוצים של התוס' בהכי, התירוץ הראשון סובר כיון דהשתא אחרי שנתערב בולד טריפה, אסור לאדם לאכלו, מאי איכפת לן אם האיסור מצד עצמותו או משום תערובת, סוכ"ס אסור לאכילת אדם, ואם לפדות הרי אינו פודה אלא לאכילת כלבים גרידא, והא כתיב ואכלת ולא לכלביך. והתירוץ השני סובר כיון דהקדשים גופייהו אין שום איסור אכילה בהו לאחר פדיון כלומר אין שום איסור בעצמותן, ומאי דאסירא לאכול באמת הוא רק משום שנתערב בחולין טריפה דזאת איסור צדדי, וכיון דאם היה מכירן הא חזי לדידיה הילכך שפיר דמי לפדות, דהוה כמו דפודה ג"כ לאכילת עצמו ולא רק לכלבים דסלק האיסור קדשים ע"י פדייתו והא דאסור סוכ"ס לאכול אינו אלא משום איסור צדדי של תערובת טריפה. וכעין זה מצינו במס' יבמות דף צ"ט ע"ב גבי נתערבו הולדות והגדילו ואחד מהן כהן ואחד מהן זר ואינו ידוע מי מהן הכהן, אין חולקין בקדשי המקדש ואין מוציאין שלהם מידיהם, ופירש"י בלשון ראשון אם היו חייבים עולה או חטאת ואשם אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר, להיות עבודתם והעור שלהם, דכל אחד אמר אנא כהן אנא, וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו, אלא יקריבו להם קרבנותיהן ויחזרו להם הבשר ויתנו לכל מי שירצו, או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב בקרבן, אבל שוב הקשה רש"י גופיה על לשון זה, מהא דאמרינן בהגוזל קמא ק"י ע"א דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי, והתוד"ה ואינן, מקיימין את הלשון ראשון דרש"י וז"ל דאין זה קושיא דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבודה דהוה