שלמי ירוחם צז

אדם, אלא מאי דלא מהני במע"ב פדיון אינו אלא משום גזיה"כ דכתיב לא יגאל ולא שייך לנדון דכלי שרת ושוב טעמא בעי אמאי לא מהני פדיון אחר שנתקדש בכלי שרת. לכן נראה לי לומר היינו טעמא משום דכל עיקרא דמצוה לפדות את הקדשים שנפל בהן מום ומהני פדיונן אינו אלא בזמן שרק שם הקדש עלה דענין של ממון הוא, דאם אדם מקדיש בהמה הרי יצא מרשותו ונפקע בעלותו ונעשה בהמה של הקדש, ע"ז באה התורה ללמדנו דיש בידו שוב לפדות מיד הקדש אחרי שנפל בה מום, דהוה כמו שמכרה והרשות בידו שוב לחזור ולקנותה ע"י ממונו שיפדה, דמעיקרא ממונא דהקדש הוא ואחר הפדיון שוב ממונא דהדיוט הוא, א"כ הני מילי דרק שם הקדש גרידא חל עלה ולא נעשה בה שום דבר דרק ענינא דממונא הוא, אבל היכא דנעשה בהקדש זה איזה מעשה השייך לקרבן כלומר דשם קרבן חל עלה, כגון במנחה שהניחה בכלי שרת או בבהמה ששחטה שנעשה בה אחת מד' עבודות אז מלבד ממונא דהקדש נינהו, הרי נתוסף עליהן שם קרבן וטעון דיני קרבן ואיסורים של קרבן חלו עליהן, בהכי לא מהני פדיון דלא שייך אלא בהקדש ולא בקרבן, ועי"ז שנתקדש בכלי שרת נעשו לקרבן דאיסורא ולאו דוקא ממונא לבד הילכך לא מהני בהו פדיון. ובזה יש להסביר דברי רש"י במס' מנחות ק' ע"ב דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק, וז"ל דאפילו בהמה שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עכ"ל, לכאורה יש להקשות התינח למ"ד סכין ככלי שרת אבל איך יפרנס אליבא דמ"ד במס' מנחות דף ע"ח ע"ב דסכין לאו כלי שרת הוא ואפי"ה לא מהני בה פדיון, אלמא דלאו בכלי שרת חליא מילתא, אולם לפי"ד דבאמת לאו בכלי שרת גרידא תליא כי אם חל על הקדש שם קרבן הילכך כמו במנחות חל שם קרבן משנתן בכלי שרת, כמו כן בבהמה שחיטת הסכין פועל להיות חל על בהמה זו שם קרבן, אפילו למ"ד דסכין לאו כלי שרת הוא דהא עבודת השחיטה אחת מד' עבודות היא, וכיון דשם קרבן עלה אין בה דין פדיון כדנתבאר. ועפי"ד יש לבאר בסוגיא דמס' חולין דף קט"ז חומר בחלב מבדם וכו' שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול נותר וטמא שאין כן בדם, וחקר בזה המרכבת יוסף בסימן י"ג הא דנתמעט דם ממעילה אם דוקא ממעילה אבל איסורא דהקדש איכא עליה, וכדאיתא במס' פסחים כ"ז שם ברש"י קדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ד' נינהו אעפי"כ איכא בהו איסורא דאורייתא מלהנות בהן, הכי נמי בדם אף דנתמעטו ממעילה אבל איסורא מן התורה איכא בהו, או דילמא דהדם נתמעט אף מאיסורא דאינו חל עליו שום קדושה והוה חולין גמורין ומותר מדאורייתא בהנאה, והביא ראיה מהא דאיתא במס' מנחות דף ט"ז מתיב רב שימי אחרים אומרים הקדים מולין לערלים כשר ערלים למולין פסול וקיימ"ל דבחצי מתיר פליגי, א"ל מי סברת דם בצואר בהמה קדוש דם סכין מקדש ליה, הרי מפורש בגמרא דדם אינו קדוש כלל דרק ע"י שחיטת הסכין נתקדש הדם ע"כ והצל"ח במס' ברכות ל"א מבאר שם איפכא דודאי הדם קדוש אף קודם שחיטה עיי"ש. ולי נראה כדעת הצל"ח דהא באמת אמאי לא יהא חל אמירתו להקדש אף על הדם, ומאי דמביא מהגמרא דאמר מי סברת דם בצואר בהמה קדוש, לפי"ד ניחא דאם מקדיש בהמה איכא רק שם הקדש גרידא עלה, ואחר דשחטה דשחיטה אחת מד' עבודות היא חל עלה שם קרבן, תדע אם בשעה שמקדיש יאמר לערלים ולמולין לאו כלום הוא ולא יפסל לקרבן, כי מחשבה פסולה לא שייך אלא בקרבן, וזהו דאמר הגמרא מי סברת דם בצואר בהמה קדוש כלומר קדושת קרבן סכין מקדש ליה למיקרי קרבן, אבל בזה ליכא ספיקא דשם הקדש חל אף מעיקרא על הדם אף קודם שחיטה דמשעה שהקדיש את הבהמה חל קדושה אף על הדם, נמצא דלגבי איסור הנאה אסירא אף קודם ששחטה בסכין דלגבי איסורא סגי בסכין דשם הקדש עלה, רק אימתי פסל מחשבה פסולה בשעת שחיטה דחל עלה שם קרבן דהקדש לחוד וקרבן לחוד, וזהו דאמר הגמרא שם הבא לקדש כבא להתיר דמי כלומר בא לקדש ולהתיר לשם קרבן. סימן מא. פרק ו' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ז. וכל אלו המתערבין בחיים אם הקריב הורצה, שאין בע"ח נדחין, ע"כ. ופירש בזה הכס"מ שם בזבחים דף ע"ג ע"ב אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אם נקריב לא מרצי, ואיתיביה ממתניתין