שלמי ירוחם צו

לפיכך מאי דהוכיח הצל"ח מהא דלא הביא הגמרא ממשנה מפורשת נטמא החלב זורק את הדם ואוכל הבשר אין שום ראיה, דהתם איירי גבי קרבן פסח דבא לאכילה וחלק הבעלים מעולם לא הופקע, והא דאסורים לאכול קודם הקטרה אינו אלא משום מצות הקטרת אימורין כמו תרומה בטבל, א"כ אם נטמאו האימורין דסלקה המצוה רשאים לאכול דהא שייך להבעלים, משא"כ בשאר קדשים דאיכא גם איסורא דממונא דהקדש הוא, אפשר דלא מהני נטמאו האימורין סוכ"ס בעינן הקטרת אימורין ממש במציאות ואם לאו הרי לא זכו משלחן גבוה, הילכך מביא הגמרא ראיה מהברייתא דהתם איירי בשאר קדשים ונאמר בו אם נטמאו האימורין רשאים לאכול, בעל כרחך צריכין לומר דסבירא לן דזריקה גרידא משוי את חלק הכהנים או הבעלים להיות משתייך להם, דבזריקה גרידא נפקע מרשות הקדש ונכנס לרשות הכהנים או הבעלים, אלא מאי דאסורים לאכול הוה רק משום איסורא דעצם הקדש כלומר משום מצות הקטרת אימורין, הילכך אם נטמאו דסלקה המצוה וליכא איסורא דהקדש רשאים הבעלים לאכול. ואפשר דבסברא זו פליג הצל"ח על התוס', דהתוס' סברי דבין הכהנים בחלקם ובין הבעלים בחלקם בקדשים קלים כי קא זכו לאחר הקטרת אימורין משולחן גבוה קא זכו, נמצא דאף הבעלים אינם רשאים לאכול חלקם קודם הקטרת אימורין דהא קודם הקטרה הרי שייך להקדש ולא לבעלים, דכהנים ובעלים שוים לגבי האי דינא, וכדפירש"י שם במס' ביצה כי קא זכו הכהנים בחלקם והבעלים בחלקם משולחן גבוה קא זכו, והצל"ח סובר דבקדשים קלים הזריקה גרידא מסלקת את האיסור דעצם הקדש כדי לאכול את הבשר, אלא מאי דממונא דהקדש נינהו כיון דק"ק ממון בעלים הן הרי לאו ממונא דהקדש נינהו, הילכך אף קודם הקטרה מותרים הבעלים לאכול, דהצל"ח ס"ל בק"ק ליכא רק איסורא דעצם הקדש וע"י זריקת הדם סלק האיסור. סימן מ. פרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח. וכן כשיגיע לכלי שרת כל דבר הראוי לו מתקדש ולא יפדה לעולם ואעפ"י שנפסל, ע"כ. והנה טעמא דלא מהני פדיון אחר שנתקדש בכלי שרת פירש בזה המרכבת יוסף סימן א' דף ו' ע"א וז"ל משום דילפינן מהא דקיימ"ל בתמורה דף כ"א דבכור ומעשר אף אם נפל בהם מום לא מהני בהו פדיון, משום דבכור כתיב ביה לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל, אלמא דגלי קרא אף דפסוהמו"ק מהני בהו פדיון, מ"מ זהו דוקא בדברים שקדושתן נתהוו ע"י כח אדם המקדיש, בהני אמרינן דכמו דקדושת הדבר נתהווה מכח אדם המקדיש ה"נ יכול האדם בפדייתו להפקיע קדושתו ע"י הפדיון, כיון דשניהן כח הקדושה וכח הפקעת הקדושה באין ע"י אדם, אבל דבר שלא נתקדש ע"י אדם המקדיש רק ממילא נתקדש, כגון בכור דקדוש מאיליו שהוא פטר רחם וכן במעשר דקיימ"ל במס' בכורות דף נ"ט אמר רבא עשירי מאיליו הוא קדוש אין כח הפודה להפקיע קדושתו כיון דהקדושה לא באה מצד כח המקדיש, וה"נ לא מהני פדיון בדבר שנתקדש בכלי שרת, כיון דלאחר שקידשה בכלי שרת הקדושה לאו מכח המקדיש כי אם ע"י כלי שרת שמקדשו. ויש לתמוה הרי הא דאמר רבא עשירי מאליו הוא קדוש אינו אלא שמחדש לן דאין צריך דוקא לקרא בפירוש שם עשירי, אחרי שכבר מנה אחת שתים עד העשירי, דכיון דכבר מנה תשיעי ממילא ידעינן דהבאה אחריה עשירי היא, דמה לי אם מנה ואמר בפירוש שם עשירי או שמובן מאליו אחרי שמנה תשעה סוכ"ס מיקרי שפיר קדושתה ע"י אדם ואיכא בזה כח אדם המקדיש, דאם לא היה האדם מונה עד עשירי לא היתה קדוש מאליו, ולא דמי לבכור שקדוש בלא שום אמירה רק משום פטר רחם דקדוש מאליו, תדע דאשכחן במס' חולין קל"ז ע"א דמחלק שם הגמרא בכור ממעשר בהמה בקדושה, ופירש"י שם בכור אינו צריך להקדיש דקדושתו מרחם אבל מעשר בהמה מקדישו בשבט עכ"ל. וכמו כן איתא ברמב"ם פרק ז' מה' בכורות כשיצאו מן הדיר זה אחר זה מתחיל ומונה אותם בשבט והיוצא עשירי סקרו בסיקרא ואומר ה"ז מעשר, לא סקרו בסיקרא ולא מנאן בשבט הרי אלו מעשר הואיל ומנאם י' י' וקידש עשירי ה"ז מעשר ע"כ, הרי בהדיא ס"ל דבעינן מנאם לקדש ע"י מנין ואם לאו אינו קדוש מאליו, אמנם התוס' בבכורות נ"ח ע"א ד"ה ואי אפשר לעשר ביו"ט פירש שם וז"ל כיון דעשירי מאליו קדוש אפילו לא קרא עשירי לא שייך לאיסור הקדש כזה ביו"ט עיי"ש, אולם בארתי את התוס' לקמן בה' חגיגה, מיהא עד עשירי מחויב למנות, ודאי דמיקרי קדושתו ע"י