שלמי ירוחם צג

ועיי"ש, א"כ כיון דהדם הנשפך עמד מעיקרא קודם שנשפך להיות מתיר את הקרבן לא איכפת לן מה שיש עוד דם במזרק הראוי לזריקה, סוכ"ס האי דם הנשפך ג"כ שייך לדם המתיר, ואם נדחה ע"י שנשפך ודאי דחל המצוה לאוספו ולא להשאיר על הרצפה כדי לפסול, ואין שום חילוק אם נשאר דם במזרק או לא כי דא ודא אחת היא. לכן נ"ל לחלק בין הני שני תוס' הללו בהכי דבמס' זבחים מיירי בקרבן כשר דנשפך הדם מהכלי על הרצפה ואספו וזרק, ע"ז שייך שפיר למימר אעפ"י שבזמן שהדם על הרצפה נדחה מזריקה כיון דהא מצוה לאוספו כדי להכשיר את הקרבן מיקרי בידו ולא הוה דיחוי, אבל התוס' דמס' מעילה הא איירי בקרבן פיגול שחישב לפגל בדם הנשפך, דבאותו זמן שהדם על הרצפה לא חלה מחשבת פיגול דהא אין ראוי לזריקה, אלא אימתי יהיה ראוי אם יאספנו אז בא לידי זריקה, א"כ הני מילי אם איכא מצוה לאסוף כדי להכשיר את הקרבן, אבל בנדון דקרבן של פיגול ליכא שום מצוה לאסוף כדי שיהיה הקרבן מפוגל, עיקר החילוק הוא דלהכשיר הקרבן איכא מצוה, אבל לאסוף הדם לזריקה גבי קרבן של פיגול ליכא שום מצוה, הילכך לא מיקרי בידו ונדחה לגמרי, אמנם התוס' דמס' זבחים י"ג משמע דלא כדברי, רק בלא"ה לא מתאים התוס' דזבחים י"ג להתו' מס' מעילה ודוק. גם נראה לי לחדש בהא דאמרינן בקרבן כשר מצוה לאוספו, הני מילי היכא דהדם בעין איכא לפנינו רק שנשפך על הרצפה אולם שם דם לא נשתנה, אבל היכא דהדם נאבד שמו ודאי דאין חל עליו המצוה להמציא את הדם כדי לזרקו, ובזה יש ליישב הא דאיתא במתניתין מס' זבחים דף ע"ז ע"ב דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, ואמר ע"ז ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. והקשה השעה"מ בה' קרבן פסח פרק ד', וז"ל הן אמת שאני תמה על דברי התוס' שכתבו דטעמא דר"י דאמר ראשון ראשון בטל ואפילו לבסוף רבה הדם פסול משום טעמא דדיחוי, שהרי בדף ל"ד מסקינן דקבל בכלי קודש ונתן לכלי חול לא חשיב דיחוי לכו"ע מטעמא דכל שבידו לא הוה דיחוי, וא"כ ה"נ בידו לרבות עליו דם, ואף למה שכ' התוס' שם דכסהו הרוח ונתגלה לא חשיב בידו משום דאין מצוה לגלות, משא"כ נתן בכלי חול ונשפך על הרצפה דמצוה לאוספו, ה"נ מצוה איכא לרבות כדי להכשיר הדם להזייה, ברם לפי"ד ניחא שפיר דהרי כל טיפת דם שנפלה לתוך המים ראשון ראשון בטל ואבד שם דם כמו דליתא לגמרי בעולם, אלא שיש בידו להמציא את הדם לעולם ע"י שירבה עליו, בכהאי גוונא ליכא שום מצוה, וכיון דליכא המצוה שוב הוה דיחוי גמור דמיקרי לאו בידו כדנתבאר. עוד יש לישב את קושית המחנה אפרים באופן אחר, עפ"י מאי דהוכיח המנה"ח קל"ח מהתוס' דזבחים צ"ב ע"א דאפילו למאי דקיימ"ל אין הפסול עושה שיריים ואם יש דם הנפש יחזור ויזרוק הכשר, אולם לגבי דם שבמזרק כגון שזרק הפסול ונשאר דם במזרק לזריקה, דלגבי האי דם שבמזרק לכו"ע הפסול עושה שיריים, דז"ל התוס' בד"ה ושקבלו פסולים וזרקו, איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דיחוי הוא, ואין הדם הנותר שבמזרק כשר לזריקה, ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שיריים עכ"ל, גם מוכיח שהרמב"ם סובר הכי מהא דכ' פרק י"ד מה' פסוהמ"ק ה' ב' אחד מן הפסולין לעבודה שקיבל את הדם או הוליך או זרק. חשב בשעת עבודה מחשבת המקום או הזמן לא פסל במחשבתו, ואותו הדם שקבל או שזרק מקצתו ושפך לאמה, ואם נשאר דם הנפש יחזור הראוי לעבודה ויזרוק וכו' ע"כ, מדאמר אותו הדם שזרק מקצתו ישפך לאמה היינו אותו הדם שבמזרק אלמא בהדיא דלגבי הדם שבמזרק הפסול עושה שיריים, גם הטהרת הקודש ס"ל הכי עיי"ש, דכן מפרש שם דברי התוס' בזבחים צ"ב דשאני דם שבמזרק דלכו"ע הפסול עושה שיריים, גם מו"ר רבינו חיים בחדושיו ס"ל הכי. לפי"ז הרי מתורץ פשוט דאמנם לא נשאר דם בצואר הבהמה דאילו איכא דם בצואר הרי הפסול אינו עושה שיריים, אבל החילוק יהיה אם נשאר דם במזרק דבהאי גוונא הפסול עושה שיריים לפיכך אם זרק הפסול מקצת דם מהמזרק כהלכתו עושה שיריים ופסל כל הדם שבמזרק, אבל שלא כהלכתו הוה כמאן דלא נזרק כלל יכול הכשר לחזור ולזרוק מהדם הנשאר במזרק וזהו דמסיק הכס"מ אבל שלא כהלכתו לא פסל הזבח, ובאיזה שלא כהלכתו איירי כגון שלא זרק על המזבח, ועדיפא איכא למימר אף אם זרק על המזבח ממש רק שלא כהלכתו כגון למעלה למטה או למטה למעלה גם בהאי גוונא לא נפסל הזבח דדיינינן כמאן דלא נזרק כלל, תדע דמצינו בפ"ב מה' פסוהמ"ק הלכה י' בלחם משנה דהרמב"ם סובר בהא דקיימ"ל טמא עושה שיריים, הני מילי היכא