שלמי ירוחם צב

הניחא למ"ד לקמן פ"ז ע"ב אין לינה מועלת בראשו של מזבח, אלא למ"ד מועלת למה לי קרא, בלילה אינו יכול לזרוק דביום צוותו כתיב, ולמחר מיפסיל בעמוד השחר כאימורים וכו' עי"ש, ולפי"ד אפשר לומר דחילוק גדול איכא לגבי הלאוין אם אוכל מן הזבח בלילה, דאם מטעם שבלילה אינו יכול לזרוק ולמחר איפסיל בעמוד השחר, מיהא בלילה. כיון דלא נפסל בשקיעת החמה, הרי איכא רק הלאו דאוכל קודם זריקה דהא עדיין לא נפסל הדם רק דבלילה אין זורקין דעבר על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך, אבל אם אמרינן דנפסל הדם בשקיעת החמה א"כ הזבח פסול ממש והוה כמו פסוהמ"ק בעלמא דהלאו הוא לא תאכל כל תועבה, וגם עובר על לאו של אוכל קדשים קודם זריקה דעבר על לאו דלא תוכל לאכול בשעריך דעבר אתרתי, ואם אפילו נאמר כיון דנפסל בשקיעת החמה וחל על הזבח דין פסוהמ"ק דעלמא, לא חל הלאו דאוכל קודם זריקה ולא עבר כי אם אלאו דפסוהמ"ק סוכ"ס חלוקין הן בלאוין, דאם לא נפסל בשקיעת החמה עבר על לאו דאוכל קודם זריקה, ואם נפסל בשקיעת החמה עבר על לאו דפסוהמ"ק, ונפ"מ לענין התראה דבעינן להתרות את הלאו בהדיא, כדאיתא במס' שבת קל"ח ע"א משמר משום מאי מתרין ביה, וכדמצינו במס' מועד קטן דף ב' ע"ב תוד"ה משום מאי מתרינן, וז"ל דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרין בו לא תעשה הך איסורה, וכן רש"י במס' שבועות כ' ע"ב ד"ה אכלתי, וז"ל ואזהרתיה מלא תשא והמקרא הזה צריך להתרות בו עכ"ל, אלמא מכל הני דצריך להתרות את הלאו בהדיא. עוד יש ליישב את קושית המחנה אפרים באופן פשוט, דכוונת הכס"מ אם זרק הפסול שלא כהלכתו לא פסל הזבח, כלומר שלא כהלכתו ממש שזרק את הדם לא על המזבח כי אם חוץ למזבח כגון על הרצפה, דבהאי גוונא לא פסל את הזבח אעפ"י שלא נשאר דם אחר לזריקה, משום דהא יכול הכשר לחזור ולאסוף את הדם, דהוה הדין כמו נשפך על הרצפה מן הכלי דאם יכולין לאספו כשר, דאילו זרק הפסול את הדם כהלכתו על המזבח, וגם נתן את הדם הניתנין למעלה למטה, למטה למעלה, בהני לא מהני לחזור ולאסוף ולזרוק, כדאיתא במס' זבחים כ"ז ע"ב, אמר רב חסדא הכל מודים דלא יאספנו דקלטיה מזבח לאפוקי מכלל זריקה, אבל אם זרק הפסול את הדם חוץ למזבח ודאי דמהני לחזור ולאסוף ויזרוק הכשר והזבח כשר. ובל תתמה מאי קמ"ל הא בהדיא תנינא נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, דהא קמ"ל דאין הפסול פוסל את הדם בזריקתו, תדע הא מצינו בהלכה זו רבותא זוטרתא מחידוש זה גבי הולכה, כגון קיבל הכשר ונתן לפסול ולא הלך בו הפסול אלא עמד במקומו, יחזיר לכשר דבהאי גוונא לא פסלו, ומה התם דהפסול לא עשה כלום בהולכה אלא עמד במקומו אפי"ה בא להשמיענו דלא פסל, כש"כ בנ"ד דאיכא רבותא יותר גדולה דהא סוכ"ס עשה הפסול זריקה בהדם אלא לא על המזבח, דבא להשמיענו אעפ"י שזרק הפסול דעשה מין זריקה אפי"ה לא פסל ויכול הכשר לחזור ולאסוף ולזרוק, דאפילו למ"ד בזבחים ל"ד ע"ב דפריך שם ליהוי דיחוי, הא משני התם דהיכא דהוה בידו לא הוה דיחוי, וכדפירש שם התוספות ד"ה כל שבידו, דלא דמי כל הני לדהכא משום דמצוה לאוספו עיי"ש. והנה אהא דכתבו התוס' דמצוה לאספו יש להקשות מהא דאיתא במס' מעילה דף ז' ע"א בעיא מיניה רב אסי מר' יוחנן חישב לנשפכין למחר מהו, ופירשו בזה התוס' דקא בעי במחשבה בשעת זריקה ע"מ לזרוק הדם שנשפך מן הכלי למחר, מי אמרינן הא חזי דאם ירצה יאספנו ויזרקנו, או דילמא הואיל ואין מצוה לאוספו הו"ל הולך לאיבוד עכ"ל, הרי סתירה גלוייה מהתם להתוס' דמס' זבחים דהכא אמרו דמצוה לאספו והתם אמרו בהדיא דאין מצוה לאוספו, וכבר עמדו האחרונים על סתירה זו, גם האור שמח העיר בזה, ומתרץ דהתוס' דמס' מעילה מיירי שניתותר בהכלי דם כדי זריקה וכן מבואר במס' זבחים דף י"ג ע"ב בתוד"ה על מנת, דאי לא ניתותר דם לזריקה הלא הולכת כלי ריקם לאו עבודה היא, והמחשבה אינה מועלת כי אם בשעת עבודה, וכיון דמיירי שניתותר דם בהכלי כדי זריקה ויקויים מצות זריקה גם בלעדי הדם נשפך, משוה"כ ליכא מצוה לאוספו, אבל התוס' דמס' זבחים ל"ד מיירי לפום שינוייא דרב אשי, כגון שלא נותר דם בכלי, דאם לא יאסוף את הנשפך לא יקויים מצות זריקה משוה"כ מצוה לאוספו. ולדידי נראה דלא מסתבר לומר דהיכא דנשאר דם בכוס סלקה המצוה מלאסוף את הדם הנשפך על הרצפה דלא תליא בהכי כלום, כיון דכל הדם שנתקבל במזרק עומד לזריקה, חלה מצות זריקה על כל טיפה וטיפה הנמצא במזרק, וכדכ' התוס' במס' זבחים דף מ"ג ע"א ד"ה הקומץ, וז"ל ושמא כיון דמתחילה כל טיפה וטיפה ראויה לזריקה חשיב כוליה דם מתיר