שלמי ירוחם צא

פסול ולא הזכיר לומר דחייב משום שחוטי חוץ. לפיכך יש להסביר דהא איכא תרי קראי חדא והביאום לגבי הבאה לפנים, וקרא ולא יביאנו לגבי חוץ, אפשר שפיר לומר דהקרא דוהביאום משמיענו דלגבי פנים לא אמרינן רובו ככולו, אבל הקרא דולא יביאנו לגבי חוץ לא בא להשמיענו מידי, ונשאר ממילא הדין דקיימ"ל בכל דוכתי דרובו ככולו, דאמנם הסוגיא שם בזבחים מוכיח לנו דרק האי קרא דוהביאום מחדש לן האי כללא דלא אמרינן לגבי הבאת פנים רובו ככולו, משוה"כ אם כל הבהמה בפנים ורק רגליה בחוץ, אמנם פסול משום דדיינינן דליכא כל הבהמה בפנים, אבל לגבי דינא דשחוטי חוץ הרי דיינינן דרק המיעוט בחוץ ופטור משחוטי חוץ דמיעוט ככולה ודאי דלא אמרינן. סימן לח. פרק א' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה כ"ז. כל הזבחים שקיבל אחד מן הפסולין לעבודה, או שהוליך הדם למזבח או שזרקו למזבח כהלכתו נפסל הזבח, ע"כ. ופירש בזה הכסף משנה וז"ל ומה שכ' רבינו כהלכתו נראה דהכי קאמר אפילו אם זרקו כהלכתו נפסל הזבח, ויותר נראה לומר דדוקא זרק כהלכתו פסל, אבל זרקו שלא כהלכתו לא פסל דלא חשיבא זריקה. והמחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם הקשה על הכס"מ הא הכא איירי בשלא נשאר בו דם הנפש כמו שכתוב. בסמוך, דאי לא"ה איך נפסל יחזור ויזרוק את הדם הנשאר דהא פסול אין עושה שיריים, א"כ ניהי דלא חשיבא זריקה מ"מ הרי פסול דהא ליכא דם נשאר לזרוק ע"כ קושיתו. ונ"ל ליישב דכוונת הכס"מ לאו למימר אם זרק הפסול שלא כהלכתו לא נפסל הזבח, דודאי נפסל מאליו כיון שאין דם אחר כדי שוב לזרוק, אלא מכוין לומר דאם זרק הפסול כהלכתו הוה פסול בזריקה, ואם זרק שלא כהלכתו לא הוה הפסול בזריקה אלא הא דפסול משום דהוה כמאן דלא נזרק כלל, וא"ת מאי נפ"מ אם הזבח פסול משום שהפסול פסלו בזריקתו, או דהזבח פסול משום דלא נזרק כלל. יש לחלק בינייהו לגבי אכילת הבשר תוך זמן זריקה, דאם אכל את הקדשים אחר שזרק הפסול כהלכתו, והרי פסל את הזבח וחל עליו דינא דפסולי המוקדשין שפסלו בזריקתו, דאוכלו חייב משום לאו לא תאכל כל תועבה בפרשה ראה, כדאיתא ברמב"ם פרק י"ח מה' פסוהמ"ק ה' ג', ועוד יתחייב משום אוכל בשר קדשים קודם זריקת הדם דאעפ"י דנזרק הדם אבל כיון דזריקה זו של הפסול לא הכשיר את הזבח הוה כמו שאוכל קודם זריקה, דאיתא באכילה זו לאו דלא תוכל לאכול בשעריך כדאיתא ברמב"ם פרק י"א מה' מעה"ק הלכה ד', זאת אומרת דיתחייב שני לאוין, מה שאין כן אם זרק הפסול שלא כהלכתו דחשבינן כמאן דלא זרק כלל דבהאי גוונא אם אכל עובר רק על לאו דאוכל קודם זריקה גרידא, אבל על לאו דפסוהמ"ק אינו עובר דהא הפסול לא פסל את הזריקה כי אם שהזבח נפסל מאליו, וזהו דמדגיש הכס"מ אבל שלא כהלכתו לא פסל הפסול את הזבח כי אם נפסל מאליו. ואין לומר דאפילו זרק הפסול שלא כהלכתו מיקרי ג"כ פסולי המוקדשין דהא הוה כנשפך הדם שאין לך פסול גדול מזה, דאמנם נשפך מן הכלי על הרצפה הזבח כשר והכא הא הדם הנזרק כבר הוקדש בכלי, הני מילי אם יכול לאספו אבל בנ"ד הא אין יכול לאספו דאם בגוונא דיכול לאספו ליכא שום שאלה דכשר, ברם זה אינו דאפילו נשפך הדם בגוונא דאי אפשר לאוספו דפסול, הוה ג"כ הפסול דליכא זריקה ואם אוכל את הבשר בתוך זמן זריקה ודאי דעובר רק על אוכל קודם זריקה, דנשפך הדם לא לא מיקרי פסולי המוקדשין דהזבח לא נפסל ע"י שנשפך הדם כי אם נפסל מאליו משום דלא נשאר דם לזריקה ותו לא, דזרק הפסול שלא כהלכתו ונשפך הדם תרווייהו ליכא בהו דינא דפסוהמ"ק דעלמא כי אם רק דמיחסרא זריקה והא דחשיב הגמרא במס' זבחים ל"ד ע"ב נשפך הדם מן הכלי טרם אוספו לדחוי היינו שבשעת מעשה אי אפשר לזרוק, ואף היכא דאי אפשר לאספו אמנם חל הלשון דיחוי כיון דאי אפשר להכשיר את הזבח, אבל סוכ"ס אין הפסול בזבח משום שפסל, אלא משום דליכא דם כדי להכשיר את הזבח ונפסל מאיליו דליכא זריקה, והאוכל חייב רק משום לפני זריקה ולא משום פסולי המוקדשין. ועפי"ד יש לתרץ בהא דאיתא במס' זבחים דף נ"ו ע"א מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל, ופירש"י ולא מהניא ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי לזריקה למחר, והקשו התוס' וז"ל ותימא