שלמי ירוחם צ

שנחתכו צריך להיות פסול אף בדיעבד, כן ביאור של הלחם משנה. ונ"ל להסביר פלוגתייהו דהא קיימ"ל בכל התורה רובו ככולו, אלא דבנ"ד ילפינן מקרא דלא סגי ברובו כי אם בעינן כולו במציאות ממש בפנים, איזה אופן בא הקרא והביאום ללמדנו, אם בא ללמד דגם בנ"ד ג"כ רובו ככולו דלא בא הקרא להוציא מהאי דינא לגמרי, אלא בא להוסיף להשמיענו דלא סגי בדינא דרובו ככולו אלא בעינן כולה במציאות ממש, או דילמא הקרא בא ללמדנו להוציא לגמרי בנדון זה מדינא דרובו ככולו, דאין שום יתרון ברובו דאף רובו לא הוה אלא כמחצה על מחצה, ובסברא זו אפשר דפליגי הרמב"ם והתו' כדאבאר, התוס' סברי דגם בנ"ד לא יצא מן הכלל דרובו ככולו אלא דהקרא בא ללמדנו דבעינן כולו במציאות ממש בפנים, הילכך הני מילי לכתחילה אבל בדיעבד ששחט את הבהמה בפנים ורגליה בחוץ ג"כ כשר הקרבן, דהא סוכ"ס הרי מצד דינא דרובו ככולו היא כולה בפנים דבהאי גוונא אי אפשר לפסול בדיעבד, אבל הרמב"ם סובר דהקרא הוציא לגמרי בנדון זה דינא דרובו ככולו דאין שום יתרון של הרוב כנגד המיעוט, ואם ליכא האי דינא הרי דומה כמו שהכניס מיעוט הבהמה לפנים דלכו"ע פסול אף בדיעבד. והנה הרמב"ם פ"ג מאיסורי המזבח הלכה א' כתב אבל עוף שיבש גפו או ניסמית עינו או נקטעה רגלו אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל, ופירש בזה הכס"מ מקורו מן תורת כהנים תמים זכר בבקר, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף, יכול שיבש גפו ושניסמית עינו ושנקטעה רגלו ת"ל מן העוף ולא כל העוף עכ"ל, א"כ בשלמא לדברי התוס' דסברי בדינא שתהא כולה לפנים אינו אלא לכתחילה שפיר, דלהכי בעינן קרא אם נקטעה רגלה של עוף לפסול אף בדיעבד, דמום כזה פסול בעוף, אבל להרמב"ם דס"ל דאם ליכא במציאות ממש כל הבהמה בפנים פסול אף בדיעבד, א"כ למה לי קרא לפסול אם נקטעה רגלה של עוף משום בע"מ, תיפוק ליה דבלא"ה פסול דהא לא הביא כל העוף עם הרגלים בפנים דהא בעינן כולה ממש, ואין לומר דשאני הכא דנחתכו רגליה ואם לאו פסולה דבעל מום הא איכא כל הקרבן הכשר בפנים, משא"כ אם הרגלים עדיין מחוברים אלא שלא נכנסו לפנים, הרי כבר נתבאר דבזה ס"ל דאין שום חילוק משום דהקרא והביאום מלמדנו דאף רגלים החתוכים בעי למיהוי בפנים כלומר כל מאי דהקדיש, אכן יש לתרץ להרמב"ם דאם לאו קרא גבי עוף הייתי אומר אם נקטעה רגלה של עוף והכניס את כל העוף עם רגליה החתוכות לפנים דבהאי גוונא ליכא החסרון דוהביאום לפנים כולה דהא איכא כולה בפנים העוף עם הרגלים הקטועות, אמנם העוף לחודיה והרגלים לחודא מיהא סוכ"ס הכל בפנים וכשר, אולם בא הקרא לומר דפסול העוף משום חסרון הרגלים דלהכי בעינן קרא. אכן איתא לקמן במס' זבחים ק"ז ע"ב מחוץ למחנה למה לי, לאו לאתויי גגו, אמר רב מרי לא לאתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ דחייב משום שחוטי חוץ, צוארה בחוץ פשיטא, אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא, אלא לאתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים, והרמב"ם פסק הכי פרק י"ח מה' מעה"ק הלכה ט"ו וז"ל היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב וכו', אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ, או שהיה גופה בפנים וצוארה בחוץ חייב עד שתהיה הבהמה כולה במקדש, שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ע"כ, חזינן דאם רק הצואר בחוץ חייב ג"כ בשחוטי חוץ דהתורה קפיד אשחיטה, ואם הצואר בפנים והבהמה בחוץ חייב משום שחוטי חוץ אעפ"י שהצואר בפנים כיון דרוב הבהמה בחוץ הוה רובה ככולה, אבל אם כל הבהמה וגם הצואר בפנים רק רגליה בחוץ אינו חייב בשחוטי חוץ, הילכך הרי ניחא שפיר מאי דמצינו לעיל ברמב"ם שכתב בהמה בפנים ורגליה בחוץ פסולה, ולא מיחייב ג"כ בשחוטי חוץ משום דרק המיעוט הוה בחוץ. לפי"ד הניחא לדברי התוספות דלעולם אמרינן רובו ככולו לגבי הבאה לפנים בעזרה, והקרא דוהביאום משמיענו רק דלכתחילה בעינן שתהא במציאות ממש כולה בפנים ובדיעבד כשר כיון דסוכ"ס דיינינן גם הכא רובו ככולו, לפיכך שפיר אמרינן היא בפנים ורגליה בחוץ אינו חייב משום שחוטי חוץ, אדרבה הבהמה כולה כשרה, אבל להרמב"ם דפסק בהאי גוונא דהקרבן פסול, דהקרא דוהביאום בא להשמיענו דלא אמרינן בזה האי דינא דרובו ככולו, א"כ אם רגלים בחוץ אמאי לא חייב ג"כ משום שחוטי חוץ, ואם משום דרוב הבהמה בפנים הרי לא אמרינן בהכי רובו ככולו והוה כמו שהמיעוט בפנים, אמנם הרמב"ם מזכיר האי לישנא עד שתהיה הבהמה כולה במקדש, אבל אי אפשר לומר כוונתו באמת דאף אם רגליה בחוץ ס"ל להרמב"ם דחייב משום שחוטי חוץ, דהא אמר לעיל רגליה בחוץ