שלמי ירוחם פט

מדרבנן לא יזרוק, דמן התורה הציץ מרצה על העולין ביחוד לכתחילה, וכיון דהוא מדרבנן א"כ בספק אף כי לא אמר ברי לי ג"כ כשר הזבח וזורק הדם לכתחילה, לכן פסק דבדיעבד הזבח כשר ויצא ידי חובת קרבנו ויזרק הדם והאימורין יקטירו למזבח, אבל במס' חולין אמרו שם לענין לאכול הבשר, ודאי דצריך לומר ברי לי שלא נגעתי דהוה ספק אם הוא אוכל בשר קודש שנטמא וכו' עכ"ל. ויש לתמוה הא בעל כרחך צריך לומר מאי דאמר הרמב"ם אם עבר ושחט הזבח כשר, כלומר אם רק עבר ושחט גרידא אז כשר לזרוק את הזבח, דאי אפשר לומר כוונתו אם עבר ושחט וגם זרק הרי אפילו ודאי נטמא הבשר והחלב ג"כ כשר משום דהציץ מרצה על הטומאה, וכדמפרש האור שמח בעצמו דכשר לזרוק לכתחילה, א"כ קשה להבין דאם ודאי נטמא הבשר והאימורין הרי איכא איסורא לזרוק את הזבח ואם בלא זריקה ממילא הזבח פסול, ואם בודאי נטמא איכא איסורא דרבנן לזרוק א"כ מהיכא תיתי בספק נטמא, לומר דיזרוק לכתחילה סוכ"ס ספק איסורא דרבנן הוא, ואיך עוברין על ספק איסור דרבנן, ועוד אם איכא לברורי ע"י ששואלין אותו אם נגע ודאי דמבררינן משום דבהאי גוונא יצא מכלל ספק, כדאיתא ביו"ד סימן ק"צ סעיף ל"א מצאה כתם ואין לה במה לתלות והדבר מסופק אם דם או צבע מעברת עליה ז' סממנים, אם עמד בעיניו ה"ז צבע וטהורה, ואם אינה מעברת עליה טמאה מספק, ואמאי טמאה מספק הא קיימ"ל ספיקא דרבנן לקולא, פירש בזה המגיד משנה דכיון דאפשר לברר אם הוא דם או צבע אין זה בגדר ספק, דהוה כמו דאפשר להכיר את האיסור, וכבר הבאתי בס' דברי ירוחם סימן מ"ז עדיפא מינה הב"י ביו"ד סימן א' כ' בהא דאמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הן, הני מילי כשאינו לפנינו אז סומכין על הרוב, אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה משום היכא דאיכא לברורי מבררינן עיי"ש, אלמא דגם על רובא דכשר בין מדאורייתא ובין מדרבנן אפי"ה לא סמכינן, ופרשתי בזה ג"כ דהיינו טעמא דכיון דאפשר להכיר אם איכא איסורא אינו בגדר ספק כלל, לפיכך כיון דמדרבנן אסור לזרוק היכא דנטמאו הבשר והאימורין, ודאי גם בספק צריכין לשאלו אם נגע, ודברי האור שמח צ"ע. סימן לז. פרק א' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ד. היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ ושחטה הזבח פסול, שנאמר והביאום לד' עד שתהיה כולה בפנים, ע"כ. וכתב הלחם משנה שם, וז"ל התוס' פירשו בזבחים דף כ"ו אמימרא דרבי אלעזר חתך ואח"כ שחט כשרה, הא דבסמוך קאמר הגמרא והביאום כתיב שתהא כולה בפנים היינו לכתחילה ע"כ, כוונתם ז"ל דהוקשה להם לפי מאי דס"ד מעיקרא דחתך ואח"כ שחט כשרה, היכי אפשר לומר כן הא בעינן שיביאנה כולה בפנים ותירצו דהיינו לכתחילה דוקא והכא לא אמר אלא כשר בדיעבד, ורבינו ז"ל לכאורה נראה דחולק על זה מדכתב הזבח פסול שנאמר והביאום לד' וכו' משמע אפילו בדיעבד, ומסיק דלהרמב"ם אמאי לא הקשה הגמרא הא בעינן שיביאוה כולה, דעדיפא פריך הא בעל מום הוא דהוה ע"י שחתך עכ"ל. השתא חזינן מהכא דבין התוס' ובין הרמב"ם מדמי סוגיא דהכא של דינא דרבי אלעזר של חתך ואח"כ שחט, לדינא דלקמן היא בפנים ורגליה בחוץ דאיירי שלא חתך את הרגלים אלא מחוברים הן להבהמה, אף כי לכאורה חילוק בינייהו דהתם כיון דהרגלים מחוברים להבהמה ולא הכניסם לפנים מיקרי שפיר דלא הביאום כולה לפנים, אבל דינא דרבי אלעזר דאיירי שכבר חתך את הרגלים ואם הבהמה כשרה בלא רגלים כדס"ד מעיקרא הרי אפשר דמיקרי והביאום כולה לפנים, אולם כפי הנראה לא סבירא להו לחלק בהכי, אלא סוברים כיון דכתיב בקרא והביאום כולה לפנים אזיל הקרא על כל הבהמה שהקדיש דאין שום חילוק אם הרגלים אכתי מחוברים להבהמה או שכבר נחתכו דא ודא אחת היא דסוכ"ס בעינן כל הבהמה לפנים וליכא, ואם להס"ד דמעיקרא דבלא רגלים ג"כ כשר לקרבן, אבל סוכ"ס אם פסול בדיעבד דבעינן והביאום לפנים כולה, אז אמנם מטעם בע"מ לא פסילא אבל מטעם שלא הביאום כולה לפנים צריך להיות פסול, משוה"כ תירצו התוס' דהאי דינא דהבאה כולה לפנים אינו אלא לכתחילה והרמב"ם סובר דבין אם הבהמה לפנים ורגליה המחוברים בחוץ, ובין אם הבהמה לפנים והרגלים בחוץ אחר