שלמי ירוחם ט

דמחיים, דמשוה"כ מדייק בלישניה שלא הספיק לפדותה, השתא ניחא שפיר הגמרא דמס' בכורות דאם נאמר לא יגאל מחיים משמעותא לא יפדה, דבהאי גוונא גם לאחר מיתה ליכא דין פדיה משום דלאו בת העמדה והערכה היא, אם אפילו העמידה והעריכה מחיים לא מהני הפדיון לאחר שחיטה, כיון דמחיים לא היה רשאי לפדות מדינא דהקרא דלא יגאל, דהוה כמו שהעריך דברים בעלמא דלא שייך לפדיה. ועפי"ד יש לחקור בהא דאיתא במס' מנחות דף ק' ע"ב במתניתין, המנחות ונסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון, דמשתמע פשטא דמתניתין בתרי אנפי, אופן הראשון המנחות ונסכים שנטמאו הוה הדין ככה, אם אותם המנחות ונסכים הטמאים עדיין לא קדשו בכלי יש להם פדיון, אבל אם אותם המנחות ונסכים אחרי שנטמאו קדשו בכלי שרת אין להם פדיון דהכלי שרת מקדשים גם את הטמאים, אופן השני המנחות ונסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון אבל אם נטמאו אחר שקדשו בכלי אין להם פדיון, כלומר דבשעה שירדו לתוך הכלי היו כשרים אלא שנטמאו אחר שנתנום בכלי, וכהאי גוונא איתא לקמן בגמרא דמכלי שרת לא אשכחן דמיפרק, ופירש"י וז"ל דאפילו בהמה שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עכ"ל, ג"כ יש לחקור אם רש"י מפרש מתניתין שנטמאו קודם שנתנם בכלי שרת עפ"י אופן הראשון, א"כ דברי רש"י ג"כ אתיא הכי דגבי בהמה אם נפל בה מום ושחטה אח"כ לא אשכחן בה פדיון דהסכין שהוא כלי שרת מקדשה שלא תהא נפדית אף אם נפל המום בה קודם שחיטה, או דמפרש רש"י כאופן השני דמנחות ונסכים נטמאו אחר שקדשו בכלי שרת, דכמו כן גבי בהמה שנפל בה מום לאחר ששחטה דלא מהני פדיון, דליתא ברש"י שום הכרעה איך דעתו בפירושו דמתניתין אם כאופן הראשון או השני שנתבאר אך הא דמביא רש"י ראיה מבהמה דלאחר ששחטה לא מהני בה פדיון למנחות ונסכים, כבר הקשו האחרונים איזה דמיון דילמא בהמה היינו טעמא דלא מהני פדיון משום דקיימ"ל קדשי מזבח בעי העמדה והערכה כדאיתא במס' תמורה דף ל"ב וכדפסק הרמב"ם בפ"ה מה' ערכין הלכה י"ב כרבנן, אבל מנחות ונסכים דלא בעי העמדה והערכה אפשר דמהני פדיון אף לאחר שקדשו בכלי שרת, אולם לכאורה אם נפרש כאופן הראשון דהמום נפל בהבהמה קודם ששחטה, דבהאי גוונא יפרש במתניתין שנטמאו קודם שנתנו בכלי שרת, אפשר ליישב דברי רש"י, דבבהמה לא מהני פדיון לאחר ששחטה אף אם העמיד והעריך מחיים, וס"ל כרבינו חיים כהן דבכהאי גוונא מהני פדיון לאחר מיתה, אבל בהאי גוונא שאם שחט אח"כ בסכין כלי שרת לא מהני פדיון אף אם היתה העמדה והערכה מחיים, אולם אם נפרש את דברי רש"י כאופן השני שבארתי, דהמתניתין מיירי שנטמאו אחר שקדשו בכלי שרת, וכמו כן דברי רש"י שהמום נפל בהבהמה אחר ששחטה, הא בהאי גוונא ליכא לתרץ שההעמדה וההערכה היתה מחיים, דהא כיון דמחיים היתה תמימה ולא היתה בה דין פדיה, הא בארתי לעיל דגם רבינו חיים כהן מודה דלא מהני העמדה והערכה דמעיקרא דהוה כמו שהעריך מילתא אחריתא ואין שייך לפדיה, א"כ שוב קושיא מאי דמייתי רש"י ראיה מבהמה אנסכים ומנחות, דשאני בהמה דבעי העמדה והערכה לפיכך לא מהני בה פדיון ולאו משום דקדשה בכלי שרת. ונראה לי דבע"כ צריכין אנו לפרש דעת רש"י כאופן השני דכוונתו דבבהמה לא אשכחן דמיפרק אם נפל מום בהבהמה לאחר ששחטה, דאם כוונת רש"י שנפל בה מום קודם ששחטה ועבר ושחטה דבהאי גוונא לא מצינו דמהני פדיון, הרי גמרא מפורשת במס' מעילה דף י"ט ע"ב קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו והלכה כחכמים, אלמא מזה דכוונת רש"י אם נפל בה מום לאחר ששחטה, וכמו כן מפרש המתניתין המנחות ונסכים משקדשו בכלי כלו' שנטמאו אחר שקדשו בכלי עוד יש להוכיח מהא דאיתא במס' זבחים דף פ"ז ע"א, בעא מיניה ר"ל מר"י כלי שרת מהו שיקדשו את הפסולין, א"ל תניתוהו כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להן כך כלים מקדשים, ופירש"י וז"ל הוא סבר לענין פדיון קא מיבעיא ליה, כגון מנחה טמאה שקדשה בכלי שרת מי קדשה קדושת הגוף ולא נפקא להו לחולין דקדשה כלי אעפ"י שהיא טמאה, או לא קדשה, ותנן במס' מנחות ק' ע"ב המנחות ונסכים שנטמאו יש להן פדיון, ואם משקדשו בכלי נטמאו אין להם פדיון עכ"ל, כלומר דאין לפשוט ממתני' דמנחות דכלי שרת מקדשין את הטמאים, דהתם איירי שנטמאו לאחר שקדשו בכלי שרת דירדו לכלי שרת כשהיו טהורים הרי חזינן בהדיא מרש"י דזבחים שמפרש את מתניתין דמנחות כאופן השני שנטמאו אחר שקדשו בכלי שרת, דכמו כן כוונת רש"י במנחות בבהמה שנפל בה מום לאחר ששחטה דבהאי גוונא לא אשכחן דמיפרק. ובלא"ה אי אפשר לפרש שנפל בה מום קודם ששחטה והסכין מקדש לבע"מ, ולדמות