שלמי ירוחם י

לדין זה מנחות ונסכים שנטמאו קודם שנתקדשו בכלי שרת, דגם הסברא נוטה שלא יקדש הסכין הכלי שרת את בע"מ, דבשלמא גבי מנחות ונסכים עד שלא קדשו בכלי הרי הם קדושת דמים דשמואל סובר דאף תמימים נפדים, עלייהו שייך למימר דע"י שקדשו בכלי נעשו קדושת הגוף ולא מהני פדיון, אבל בהמת קדשים הרי תמיד קדושת הגוף היא וטרם היא בעלת מום ולית בה דין פדיה, והמום בא ומסלק את קדושת הגוף שהיתה בה לענין פדיון, ואם בכח הדין לסלק את קדושת הגוף לגבי דין פדיון ורשאי לפדותה, כש"כ שיש כח הדין בהמום לפעול שלא תחול עלה קדושת הגוף, וק"ו ומה שיש במום להפקיע מקדושת הגוף לגבי פדיון, כש"כ שיש בה מום לפעול שלא יחול שום קדושת הגוף ע"י הסכין שהוא כלי שרת, לפיכך בע"כ עלינו לפרש כוונת רש"י דמנחות שהמום נפל בהבהמה לאחר ששחטה, וכמו כן מתניתין שהמנחות ונסכים נטמאו לאחר שבאו לכלי שרת לא מהני פדיון כמו בבהמה, והא דבבהמה הא צריך העמדה והערכה משא"כ במנחות ונסכים, אפשר דאזלא אליבא דמ"ד דלא בעי העמדה והערכה. ואכתי יש להקשות מהא דאיתא במס' ב"ק ע"ו ע"א גנב הקדש מבית הבעלים וטבח ר"ש אומר חייב דו"ה, ופריך הגמרא אמאי חייב הא שחיטה שאינה ראויה היא ולאו שמה שחיטה, והקשו שם התוס' אמאי הרי היה יכול לפדות, ומסקי לתרץ וז"ל וי"ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו, אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום, כדתניא בסוף תמורה דף ל"ג מתו תמימים יקברו בעלי מומין יפדו דלא בעי העמדה והערכה, ואפי"ה תמימים יקברו עי"ש, לפי"ז שוב קשיא מנא ליה לרש"י דהא דנפל בהבהמה מום לאחר שחיטה דלא מהני פדיון, הוה טעמא משום דנתקדשה ע"י הסכין, דילמא טעמא משום דליכא מום לאחר שחיטה כמו דליכא דין מום לאחר מיתה, דבהאי גוונא ליכא שום דמיון למנחות ונסכים דהא דין טומאה איכא לאחר דנחתי לכלי שרת. ברם יש לתרץ עפ"י מאי דאיתא במס' מעילה דף ב' ע"א קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן, ופריך הגמרא פשיטא משום דשחיטתן בדרום אפקינן מידי מעילה, ומשני מהו דתימא דכמאן דחנקינון דמי קמ"ל, ופירש"י וז"ל דהוה אמינא דליהוי כקדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט, דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלמא דרש"י סובר דגם קדשים שמתו היה מהני פדיון אי לאו טעמא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, משום דס"ל דהמיתה גופה הוה חשיב מום כדי לפדות על ידו דיש מום לאחר מיתה, א"כ אפשר לומר דרש"י לשיטתו אזיל דגבי נפל מום לאחר שחיטה הוה ג"כ מום לפדות על ידו דכמו דאיכא מום ע"י מיתה או לאחר מיתה כמו כן איכא מום לענין פדיה אף לאחר שחיטה, והכא לאו לאכילת כלבים, דלאחר שחיטה אם פודה עומד לאכילת אדם, אלא אמאי לא מהני פדיון הוה טעמא רק משום דכבר נתקדשה ע"י הסכין כדפירש רש"י ומדמי שפיר למנחות ונסכים כדנתבאר. סימן ב. פרק ה' מה' ערכין הלכה ט"ז י"ז י"ח היתה בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו' במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הרי זה חייב בדמי כולה, ע"כ. והשעה"מ שם פירש בזה שמהסוגיא דריש פ"ק דערכין דף ד' מתבאר כדברי הרמב"ם דקדשי בדה"ב חמירי מקדשי מזבח, דבקדשי מזבח מקדיש אבר של בעל מום אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד, ואפילו אבר שהנשמה תלויה בו, ואילו בקדשי בדה"ב פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה, וטעמא דרבינו ז"ל משום דכל הקדש בדה"ב קדושת דמים הוא, וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוה כאילו הקדיש כולה שכל דמיה תלוים באותו דבר, ומסיק להקשות א"כ מהאי טעמא נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הו"ל למימר דפשטה קדושה בכולה, ומה ראה על ככה לחלק ביניהם, דהא קדשו בדה"ב וקדשו בעל מום שניהם קדושת דמים הם ושקולים הן בכל התורה כולה. ותירץ בזה שאני מקדיש לבדה"ב כיון דליכא שום עבירה בהקדשו אמרינן שפיר פשטה קדושה בכולה, אבל מקדיש אבר של בעל מום למזבח, דקיי"ל המקדיש בע"מ למזבח עובר בלא תעשה כדאיתא ברמב"ם פ"א מאיסורי מזבח, וכדאיתא בריש פירקין דמס' תמורה דפריך