שלמי ירוחם פח

כלומר דלהשתחוות נכלל בשלא לעבודה, וגם המנה"ח קפ"ד מביא דבזה פלוגתא בין הרמב"ם להרמב"ן, דהרמב"ם סובר דהשתחוואה לאו עבודה היא לגבי כניסה למקדש ומיחשבא כביאה ריקנית והרמב"ן סובר דלאו ביאה ריקנית היא, מיהא לכו"ע חזינן דאיכא חילוק בדינא דכניסה למקדש בין ביאה ריקנית לביאה לידי איזה מטרה השייכא לעבודת הקודש. לפי"ז בנ"ד בטמא הנכנס למקדש דאיכא לאו ולא יטמאו מחניהם, אמנם מדאורייתא אין שום חילוק בין כניסה לעבודה או ביאה ריקנית, דגם לעבודה איסורא קיימא הני מילי בנכנס כולו, אבל אם מכניס רק ידו דמדאורייתא לאו שמה ביאה אלא מדרבנן, אפשר לומר היכן אסרו רבנן ביאה במקצת רק ביאה ריקנית, אבל אם הטמא מכניס ידו למקדש לעבודה בהכי לא אסרו רבנן לגמרי, דמהיכא תיתי לן לומר דאסרו בהאי גוונא אף אם הכניס ידו לעבודה, סוכ"ס כניסה למקדש לעבודה המותרת לו קילא טפי מביאה ריקנית, לפי"ז ניחא שפיר בהא דפסק בפ"ג מביאת המקדש דטמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות דאסור מדרבנן, איירי שהכניס ידו בלי שום מטרת עבודה דהוה ביאה ריקנית ממש, אבל בנ"ד שהכניס הטמא ידו לשחוט בעזרה בהכי לא אסרו רבנן לגמרי ואוקמוה אדאורייתא דביאת מקצת לאו שמה ביאה, לפיכך נקט טעמא שמא יגע בבשר וראיתי בס' חיבת הקודש למס' זבחים כ"ו ע"א, מביא שם האי דינא דגמרא, היא בפנים ורגליה בחוץ דדריש והביאום עד שתהא כולה בפנים, ופלוגתא בהכי של הרמב"ם והתוס' דהרמב"ם סובר דפסול אף בדיעבד ותוס' סברי דהפסול אינו אלא לכתחילה, מפרש טעמיה דהרמב"ם דאזיל לשיטתו דביאה במקצת לאו שמה ביאה כלל, אבל התוס' סברי ביאה במקצת שמה ביאה הילכך והביאום כולה לפנים אינו אלא לכתחילה כיון דביאה במקצת שמה ביאה אי אפשר לפסול בדיעבד כי סוכ"ס מידי דהוה אמקצת. ותמה אני הא כל עיקרא דדינא אם ביאה במקצת שמה ביאה, אינו אלא גבי טמא שנכנס למקדש, דאמר עולא במס' זבחים ל"ב ע"ב טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, משום דמקיש ביאה לנגיעה מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה, דכתיב ילפותא דקרא בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא, אבל מהיכא תיתי לן לומר דמאן דס"ל ביאה במקצת שמה ביאה לגבי טמא יסבור הכי בכל מילי, מעולם לא שמענו רק דינא דרובו ככולו אבל לא מקצת ככולו, ועוד הא אם הבהמה כולה בפנים רק רגליה בחוץ הא לאו מקצת הוא כי אם ביאת רובו, ורובו ככולו הא קיימ"ל בכל התורה כולה ואפי"ה פסל בדיעבד, בעל כרחך לומר דהבאת קדשים לעזרה שאני דאיכא קרא והביאום שתהא כולה בפנים במציאות ממש, אבל בכל מילי הוה רובו ככולו, כמו דאשכחן שם באותו סוגיא הכניס ראשו ורובו כאילו נכנס כולו ופירש"י כדקיימ"ל בכה"ת כולה רובו ככולו, ושאני ג"כ כניסת טמא למקדש דאמרינן מקצת ככולו משום דילפינן מנגיעה, ואם מטעם דדיינינן המקצת ככולו או דחידשה לנו התורה דעל עצם המקצת מחייבינן להטמא, זוהי חקירה בפני עצמה אשר כבר חקרו בזה המחברים ותלו בשני תירוצו התוס' במס' יבמות ז' ע"ב ד"ה אמר עולא עיי"ש. והפלוגתא בין הרמב"ם ותוספות נ"ל לפרש הכי, דהרמב"ם סובר הא דאשכחן בכל התורה כולה האי דינא דרובו ככולו אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה בעינן מדאורייתא כולו ממש, וכדאיתא בפרק א' מה' שחיטה שפסק דלכתחילה בעינן שיחתכו שני הסימנין אעפ"י דאמרינן רובו ככולו היינו דוקא בדיעבד, לפיכך אי אפשר לפרש את הקרא דוהביאום היינו לכתחילה בעינן שיכניס את הבהמה כולה לעזרה, אבל בדיעבד סגי ברובו ע"ז מאי קמ"ל קרא בלא"ה ידעינן דלכתחילה בעי כולו רק בדיעבד כשר ברובו. ואם בא ללמדנו ודאי לחדש דבעינן כולה ממש בעזרה ואם לאו אף בדיעבד פסול, והתוס' אפשר דס"ל דגם בכל התורה כולה היכא דדיינינן רובו ככולו סגי ברובו אף לכתחילה מדאורייתא, דמן המורה ליכא שום חילוק בין רובא לכולו, לפיכך לדידהו שפיר בא התורה בקרא והביאום ללמדנו דבעינן מדאורייתא לכתחילה שיביא את הבהמה כולה לפנים, אולם בדיעבד כשר. ואהא דכ' הרמב"ם שהטמא אינו שוחט לכתחילה שמא יגע בבשר ואם עבר ושחט הזבח כשר, הקשה הנו"ב ליו"ד מהדורא קמא סימן ב' אמאי לא הזכיר ששואלין אותו אם נגע, הרי במס' חולין ב' ע"ב באוקימתא דרבא בר עולא מבואר שבקדשים צריך לומר ברי לי שלא נגעתי בבשר, ואם ליתא קמן צריך שיהיו אחרים רואין אותו, ברם האור שמח כאן מביא ג"כ האי קושיא, ותירץ ז"ל משום דבדם פסק לקמן סוף פירקין הלכה ל"ו דדם קדשים אינו מקבל טומאה ורק הבשר והאימורין יטמאו, ובנטמא הבשר והחלב מבואר לקמן ה' ל"ד דלא יזרוק לכתחילה ואם עבר וזרק הורצה, כדמפורש בגיטין דף נ"ד דרק