שלמי ירוחם פז

עצם המצוה דחי שבת משום חביבה מצוה בשעתה אבל מהיכא תיתי לן לומר גם דחביבה מצות מכשירי לדחות, דרק על עצם המצוה נאמר חביבה בשעתה ולא על מכשירי המצוה, אף כי אפשר דרש"י בא ללמדנו דגם מכשירי מצוה אם זמנם קבוע בשבת, דגם בהן אמרינן חביבה בשעתה אף כי דוחק הוא וצ"ע. ואפשר שגם הרמ"א סובר בהכי כהרמב"ם, דאיתא ביו"ד סימן רס"ב שפסק אם נימול בתוך ח' ימים מהני, והקשה א"כ למה מילה דוחה שבת ונימהליה מע"ש, כמו דפריך הגמרא גבי קצירת העומר אם נקצר שלא כמצותו כשרה למה קצירה דוחה שבת ונקצריה מע"ש, אולם אם נאמר שסובר כהרמב"ם הרי התירוץ פשוט כיון דמצות מילה קבוע ביום השמיני וחל השמיני בשבת, חביבה מצוה בשעתה לדחות את השבת אעפ"י דאפשר לעשותה מע"ש, ומאי דאיתא במס' שבת ק"ל ע"א במתניתין ומילה שאי אפשר לעשותה מע"ש דוחה השבת לא גרסינן אליביה. והמחנה חיים שילהי חלק ג' בסוגיא דקצירת העומר מתרץ קושית הש"ך, דשאני קצירה שאפילו בחולין הוה מלאכה שהיא מן ל"ט מלאכות כדאיתא פרק כלל גדול, א"כ בא רק מכח דמצות עומר דוחה שבת, פריך הגמרא שפיר לקצריה מע"ש אבל מילה דלולא המצוה לא מיקרי מלאכה דהא מקלקל הוא, רק המצוה גופה עושה את המילה למלאכה ע"י תיקון המצוה, א"כ המצוה אוסרה והמצוה מתירה, הילכך אף אם אפשר לעשותה מע"ש ג"כ דחי שבת, דהא אינו עושה שום מלאכה במילה בשבת דרק המצוה מתקן את המלאכה, בכהאי גוונא לא דמי לקצירה, ובזה מתרץ ג"כ הא דאיתא במס' פסחים דף ס"ו תוד"ה מה לתמיד, שהקשו שם ניליף מתמיד ומילה עי"ש, דמילה הוה מקלקל ואי לאו המצוה לא הוה מחלל שבת, הילכך מסתברא שהמצוה תדחה שבת, אבל שחיטת הפסח שאפילו בלא מצוה דפסח הוה שחיטה מלאכה גמורה ע"כ תוכנו. ותמה אני הרי התוס' מקשים ניליף מתרווייהו מתמיד ומילה, א"כ אפילו לסברא דידיה איכא שפיר למילף, דאם פרכינן מה למילה שכן המצוה גורמת את איסור המלאכה תמיד יוכיח, מה לתמיד שכן תדיר מילה תוכיח, ובלא"ה יש לסתור סברא זו מכמה דוכתי בש"ס, כגון במס' שבת קל"ב ע"א מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת, ר"א בן עזריה אומר מה מילה שהיא אחת מאיבריו של אדם דוחה את השבת, ק"ו לפקוח נפשות שדוחה שבת, והא פקוח נפשות ילפינן שמותר לעשות כל המלאכות שבעולם אף בגוונא דלאו המצוה גורמת את איסור המלאכה, עוד איתא במס' יבמות דף ה' ע"ב אשכחן דדחי ל"ת גרידא, דיש בה כרת מנלן דדחי, וכי תימא ניליף ממילה. מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות, אמאי לא דחי הגמרא שאני מילה דלולא המצוה לא הוה מלאכה, אלמא מזה דסברא דיליה נגד הסוגיות הנ"ל ודו"ק סימן לו. פסולי המוקדשין פ"א מה' פסולי המוקדשין הלכה א. כל הפסולין לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחילה ואפילו קדשי קדשים, חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחילה, ואעפ"י שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזירה שמא יגע בבשר, ואם עבר ושחט הזבח כשר, ע"כ. והנה הלחם משנה כתב אע"ג דבריש כל הפסולים אמרו דעביד סכין ארוכה ושחיט, כתב רבינו ז"ל ופשט ידו משום דהוא פסק בפרק ג' מה' ביאת המקדש דביאה במקצת לאו שמה ביאה, אולם הקשה עליו עמק המלך הא מיהא מדרבנן גם הרמב"ם ס"ל דביאה במקצת אסורה, כדאיתא שם בפ"ג מה' ביאת המקדש הלכה י"ח דטמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכת מרדות, א"כ אמאי נקט בהא דטמא אסור לשחוט לכתחילה משום גזירה שמא יגע בבשר, הא בלא"ה אסור באופן זה משום כניסת ידו דהיא ביאה במקצת ואסור מדרבנן וצ"ע עכ"ל. ונ"ל לתרץ עפ"י מאי דמצינו דאיכא חילוק גדול בין ביאה ריקנית לביאה לעבודה אף היכא דהביאה למקדש אסורה מדאורייתא, כגון הא דאיתא ברמב"ם פ"ב מה' ביאת המקדש הלכה ד' הנכנס לקודש חוץ לקודש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות בין הדיוט בין כהן גדול לוקה, ופירש הכס"מ וז"ל ומה שכתב רבינו או להשתחוות הכי קאמר אם נכנס שלא לעבודה או נכנס שלא להשתחוות, דלהשתחוות הוה ג"כ כמו לעבודה דהשתחוויה בכלל עבודה היא עכ"ל, אמנם איכא הרבה ראשונים דמפרשים את דברי הרמב"ם באופן אחר שלא לעבודה או להשתחוות