שלמי ירוחם פו

לרבא פירכת הגמרא, אפשר לומר משום דס"ל דכיון דאידחי אידחי לא אמרינן, דאי שרינן בשבת משום שחיטה לא שרינן ג"כ הקטרת אימורין דלהא אישתרי ולהא לא אישתרי, דאליבא דרבא ראיה דיליה מהקטרת אימורין הוה שפיר דעיקר דחיה הוה משום חביבה מצוה בשעתה. ועדיפא איכא למימר דרבא לשיטתו אזיל, דאיתא במס' יבמות ח' ע"א רבא אמר ערוה לא צריכא קרא, והקשו התוס' ד"ה רבא, וז"ל וא"ת לכל הפחות איצטריך לנשא מת ומת ואח"כ נשאתי דלא תימא הואיל ואישתרי אישתרי, וי"ל דרבא לית ליה דעולא וסבר דביאה במקצת לא שמה ביאה, ועוד אמר ר"י דיש לחלק דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע, אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי עכ"ל, פירושו של תירוץ הראשון של התוספות הוא דכל עיקרא דאמר עולא הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו משום דסובר ביאה במקצת שמה ביאה כדמוכח שם בסוגיא, אבל רבא סובר ביאה במקצת לאו שמה ביאה ממילא לא ס"ל הואיל ואישתרי אישתרי א"כ אזיל שפיר לשיטתו, ואפילו לתירוץ השני דגבי שני שמות לא אמרינן הואיל ואישתרי ג"כ ניחא, דהא הקטרת חלבין ואימורין ג"כ איתא שני שמות שני לאוין שחיטה משום צובע או משום נטילת נשמה כדאיתא במס' שבת ע"ה ע"א, והקטרת אימורין הוה לאו דהבערה, הילכך אליבא דרבא לא אמרינן כיון דהותר בשבת השחיטה הותר לאו דהקטרת אימורין, בעל כרחך לומר טעמא דהקטרת אימורין בשבת רק משום חביבה מצוה בשעתה. ועוד יש להוכיח דרבא סובר הכי כדאמרינן מהא דאיתא במס' זבחים ל"ב ע"א א"ל רבא אדרבה איפכא מסתברא מצורע היתרא הוא להא אישתרי ולהא לא אישתרי, טומאה דחויה היא מה לי חד דיחויא מה לי שתי דחיות, ושחיטת התמיד והקטרת אימורין ואברים בשבת קיימ"ל דהותרה לגבי שבת, כדמוכח מסוגיא דמס' יומא מ"ו ע"א דאמר שם בהדיא שבת דהותרה היא בציבור סופו נמי דחי עיי"ש, וכיון דהיתרא הוא הרי ס"ל לרבא בזבחים דאמרינן להא אישתרי ולהא לא אישתרי, ולא אמרינן כיון דהותרה השחיטה הותרה הקטרת אימורין, דרק אליבא דעולא דסובר במס' זבחים ל"ב דביאה במקצת שמה ביאה, ואותיבניה מהא דקתני מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל, אעפ"י שאין טבול אחר נכנס זה נכנס ומכניס ידיו לבהונות, ואי ביאת מקצת שמה ביאה היכי מצי מעייל ידיה, ע"ז משני עולא הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו, אבל רבא דסובר ביאה במקצת לאו שמה ביאה דהברייתא אתיא שפיר, הילכך ס"ל דלא אמרינן הואיל והותר לצרעתו הותר לקירויו, דכהאי גוונא לא אמרינן הואיל והותר שחיטת התמיד הותר הקטרת אימורין והשתא דמסקינן דמאן דלית ליה ביאה במקצת שמה ביאה לית ליה ג"כ הואיל ואישתרי אישתרי, ויש לתרץ שפיר דברי הרמב"ם דהא סובר כרבא דביאה במקצת לאו שמה ביאה מדאורייתא, כדאיתא בפרק ג' מה' ביאת המקדש הלכה י"ח טמא שנכנס בידו למקדש מכין אותו מכת מרדות, אלמא דס"ל ביאה במקצת לאו שמה ביאה, וכדהוכיח שם הכסף משנה מסוגיא דמס' יומא ל"א עי"ש, וכיון דס"ל כרבא דלאו שמה ביאה ממילא ס"ל דלא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי, א"כ אליבא דידיה אי אפשר לומר טעמא דהקטרת אימורין דוחה שבת משום דדחי שחיטה, אלא משוה"כ דחי משום חביבה מצוה בשעתה, לפיכך פסק שפיר דקצירת העומר דחי שבת, אעפ"י שסובר כר"ע כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה שבת, והא קצירת העומר אליבא דידיה כשר אם נקצר ביום מע"ש, אפי"ה דחי שבת משום חביבה מצוה בשעתה, כמו בהקטרת אימורין אעפ"י דאפשר להקטיר אחר השבת אפי"ה דחי משום חביבה מצוה בשעתה, ולא דמי למכשירי מצוה דלא דחי שבת אם אפשר לעשות מע"ש, דהני מילי גבי מצוה גופה שייך למימר חביבה מצוה בשעתה אבל לא במכשירי מצוה כיון דלאו עצם המצוה. ובלא"ה הרי איתא בהדיא ברמב"ם פרק ד' מה' מעה"ק הלכה ג' אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואיברין בלילה אין מאחרין אותן לדעת, אלא משתדלין להקטיר הכל ביום חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר אימורין ואיברים אעפ"י שכשרין בלילה דוחין את השבת בזמנן ואין מאחרין אותן למוצאי שבת, והוא כדבארתי דלא ס"ל טעמא דהואיל ואישתרי אישתרי כי אם טעמא דחביבה מצוה בשעתה. והנה רש"י במס' מנחות דף ע"ב ע"א ד"ה סבר כתב וז"ל סבר לה כאידך דר"ש דאמר חביבה מצוה בשעתה, הילכך אע"ג דכשרה מע"ש עבדי לה בשעתה ודחיא שבת, וגבי מילה דאמר כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה שבת כגון הבאת איזמל דאין לה זמן קבוע עכ"ל, ותמה אני למה ליה לרש"י לחלק משום דהבאת איזמל לא נקבע לשבת, תיפוק ליה בלא"ה לא דחי, דרק