שלמי ירוחם פה

מום הרי דינו כפסולי המוקדשין אחר שנפדו, דאע"ג דאסור בגיזה ועבודה הרי פסוהמ"ק נמי לא יצאו לחולין לגיזה ועבודה, ועם כל זה המטיל בו מום פטור, וי"ל דשאני בכור דחמור דקדושתו מרחם, ועוד דאיכא חומרא בבכור דאינו נמכר באטליז משא"כ בפסולי המוקדשין, ועוד שאני בכור דעיקר קדושתו אינו בלבד בשביל הקרבה כי אם עיקר קדושתו נמי בשביל שהוא בכלל מתנות כהונה, אולם שינויי דחיקי נינהו. ולי נראה לחלק באופן פשוט דלאו בחומרא דקדושה תליא מילתא, כי אם בהכי אם עצם הבהמה הקדש אלא חלו עליה דיני הדיוט, או הבהמה הוה חולין ממש רק חלה עליה דיני דהקדש, נחזי אנן פסולי המוקדשין שנפדו הרי עצם הקדושה חלה על הפדיון כי ביה תפסה הקדושה, א"כ בעל כרחך צ"ל שעצם הבהמה שנפדה יצאה לחולין דאי לא"ה איך תפס הדמים להקדש, זאת אומרת דפסולי המוקדשין אחר שנפדו יצאו לחולין רק דאיכא עליה קצת דינים דהקדש, מה שאין כן בבכור שקדוש מרחם ונפל בו מום, הרי המום לא הפקיע אותו מהקדשו, אלא שע"י מומו חלו על אותו הקדש דינים דהדיוט שיכול לשחטו ולאכלו, נמצא החילוק שבכור הוא הקדש בעצמותו אלא חלו עליו דיני הדיוט, ופסוהמ"ק הוה חולין אלא שנשארו עליו דיני הקדש, לפיכך לגבי מטיל מום בקדשים דבעינן הקדש בעצם ופסוהמ"ק לאו הקדש נינהו, אבל בכור אעפ"י דחלו עליו דיני דחולין מיהא בעצמותו הוא הקדש אי אפשר למעט בו דינא דמטיל מום במוקדשין וזה ברור. תדע דכעין קושית הרי"ט אלגזי איתא במס' ב"ק נ"ג שור ושור פסולי המוקדשין מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה שנגחו משלם חצי נזק, והשור בכור לא משלם מידי משום דהוא הקדש, ופירש"י שם רש"י ורב יהודאי גאון בתוספות דוקא שור בכור בעל מום מיקרי הקדש אבל פסולי המוקדשין שנפדו אם נגח משלם דלאו הקדש נינהו, דהתם ג"כ העירו בזה מאי שנא בכור בע"מ מן פסוהמ"ק שנפדו, ופירשו בזה דשור בכור בע"מ לפי שאין לו פדיון אע"פ שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו, אפי"ה לא חשיב בחייו ממון הדיוט, אבל מוקדשין שנפדו שור רעהו מיקרי אעפ"י שאסורין בגיזה ועבודה, ורש"י שם ג"כ מסביר בכור בע"מ כיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא הילכך שור הקדש קרינא ביה ואעפ"י שהכהן אכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשולחן גבוה קא זכו אבל שור פסוהמ"ק שנפדו חייב לשלם אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה, אלמא בהדיא כדבארתי דשור בכור בעצמותו הקדש כמו דהדגיש רש"י בלישנא דלא נפק מקדושה קמייתא אלא דחל עליו דיני הדיוט, משא"כ שור פסוהמ"ק שנפדו מיקרי רעהו, כיון דנפדה נפק מקדושה קמייתא והוה חולין אלא שחל עליו דיני הקדש. סימן לה. הלכות תמידין ומוספין פרק ז' מה' תמידין ומוספין הלכה ו. מצותו להקצר בלילה בליל ט"ז בין בחול בין בשבת, וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר, ע"כ. והלח"מ תמה הא במס' מנחות דף ע"ב ע"א משמע דמאן דאית ליה דקצירת העומר דוחה שבת אית ליה דנקצר ביום פסול, דאי סלקא דעתיך כשר נקצריה מע"ש, דהא כו"ע ס"ל כרבי עקיבא דאמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' קרבן פסח, א"כ איך פסק דברים סותרים שדוחה שבת ואם נקצר ביום כשר. ונ"ל לתרץ דהא באמת נקט הרמב"ם כדאיתא שם במתניתין בהדיא נקצר ביום כשר ודוחה את השבת, אלא מאי דפריך הגמרא שם ונקצריה מע"ש, הרי מוקי שם רבא דאתיא כרבי דס"ל הכי דאעפ"י שאפשר לקצור מע"ש אפי"ה דחי שבת משום חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ולא ממתניתין עד שתחשך, אלמא דחינן שבת משום חביבה מצוה בשעתה, ור"א ברבי שמעון פליג עליה וס"ל דמשום חביבה מצוה בשעתא גרידא לא דחינן שבת רק הקטר חלבים ואיברים שאני שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשתוה מע"ש, וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה, אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת, שוב פריך שם הגמרא על רבי אליבא דרבא איך מדמה להקטרת אימורין הא התם שאני כיון דאידחי לגבי שחיטה אידחי, עד דמשני הגמרא באופן אחר, אולם כפי הנראה לא איכפת ליה